20 שנה חלפו מאז החל גל הטרור האימתני "האינתיפאדה השניה" או "אנתיפאדת אל-אקצא" בפי הפלסטינים.
תשאלו כל בר דעת מה גרם להתפרצותה של אותה אינתיפאדה, והוא יאמר לכם ללא מצמוץ שעלייתו של ראש האופוזציה דאז, אריאל שרון, למתחם הר הבית, היא זו שהובילה להתפרצות רגשות ומהומות שעלו בחייהם של מאות ישראלים עד לשנת 2005 כאשר רובם אזרחים. המהדרים שבהם אף יאמרו שאותה עליה אומללה של מי שלימים יהיה ראש הממשלה, גרמה אף לכישלון תהליך השלום שהוביל אהוד ברק עם נשיא ארה"ב, ביל קלנטון.
הנרטיבים השקריים הללו שמקורם בתעמולה השקרית של אינטלקטואלים פלסטינים גורמת לישראלי הממוצע להלקאה עצמית. "אילו רק היינו מוכנים לוותר עוד קצת, אז כבר היה שלום" – אומר לעצמו אותו ישראלי ממוצע.
אז מומלץ לעשות קצת סדר בדברים. ביולי 2000 התקיימה פסגת קמפ דיוויד ובהמשך מתווה קלינטון (דצמבר אותה שנה) כשאת הצד הישראלי מייצגת "נבחרת חלומות" מבחינת הפלסטינים: שלמה בן עמי, אמנון ליפקין שחק, יוסי שריד ויוסי ביילין, כאשר ראש הממשלה אהוד ברק מסיט אותם שמאלה עוד יותר (לפי עדותו של בן עמי). ההצעה האמריקאית לגישור הייתה אכן נדיבה לכל הדעות וכללה את חלוקת ירושלים, פיצוי "פליטי 1948" והקמתה של מדינה פלסטינית על 100% משטח רצועת עזה ו-97% משטחי יהודה ושומרון. הסירוב הפלסטיני הרשמי לא איחר לבוא: "איננו יכולים לקבל הצעה... שאינה מבטיחה את שיבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם". לימים יאמר פרופ' בן עמי כי "זה לא עניין של שטחים תמורת שלום... יותר משהפלסטינים רוצים פתרון, הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים".
עדויות פלסטיניות מעידות כי לא היה כאן רק סירוב של הראיס הפלסטיני לסיום הסכסוך – אלא גם תכנון מחושב וקר של מלחמה רבתי נגד האויב הציוני – כאשר הבין כי הישראלים, עם הצבא החזק באיזור, אינם יכולים לשאת קורבנות מהעורף האזרחי שלהם. כך נוכח לדעת בעקבות היציאה החפוזה של צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000. ערפאת השכיל להבין כי כוחה של ישראל הוא בצבאה, אולם מקבלי ההחלטות נכנעים בקלות לרגשותיהם של האזרחים.
מהי אינתיפאדה? פירוש המילה בערבית הינו "התקוממות עממית" – משמע שהאלימות של פיגועי הירי, מכוניות התופת ופיצוץ המסעדות היה משהו שצמח מלמטה – מקרב האזרחים הפשוטים. ובכן, הוצאתו של פגוע התאבדות כמו שאירע למשל בקו 37 בחיפה, במלון פארק בנתניה או בדולפינריום דורש ממסד מאורגן ומתוכנן של טרור, שלא לדבר על אוניית הנשק קארין איי שנשלחה מאיראן. כך שכינוי של מאורעות טרור שנמשכו 5 שנים כ"התקוממות עממית" הינה כמו לכנות כך את ליל הבדולח בגרמניה או הפרהוד בעיראק.
ואם עדיין ישנם ספקות לגבי מעורבותו של זוכה פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת, באירועי הדמים, אז ב-4 לאוקטובר, שבוע לאחר פרוץ המאורעות נפגשו בפריז אהוד ברק, יאסר ערפאת ומדלן אוברייט, מזכירת המדינה האמריקאית, במטרה לשים סוף לשפיכות הדמים שרק החלה. כל שנדרש מערפאת היה להכריז כי יש להפסיק את האש. בשלב מסויים נטש ערפאת את הישיבה כשאולברייט רצה אחריו עם חצאית צרה ונעלי עקב כדי למנוע את בריחתו. כשלא הצליחה קראה לחייל המרינס בכניסה למתחם למנוע את בריחתו של המנהיג הדגול. הקריאה שלה צלחה. ערפאת הבטיח כי יקרא להפסיק את שפיכות הדמים. אולברייט וברק יצאו מרוצים אולם ערפאת היה זה שצחק אחרון ונטש את צרפת.
יבואו הציניקנים ויאמרו כי עד היום לא נמצאה פקודה כתובה של ערפאת לפתיחה במלחמה. אכן זה נכון – ממש כמו שאין פקודה של אדולף היטלר להשמיד את היהודים. תשפטו בעצמכם.