הורים הם תמיד הורים. גם כשילדיהם חצו זה מכבר את גיל 18, ובטח כשהם הולכים לקראת ניתוח כה דרמטי, שבו הם מתכוונים לתרום כליה מגופם.
כאשר מדובר בהורים שהם גם רבנים המשפיעים על ציבור גדול של אנשים, הופכת תרומת הכליה מסיפור אישי ומשפחתי לכזה שיוצר מעגלים רבים ותהודה גדולה.
לפני שנים מספר החליט בנו של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, לתרום כליה. לאחר מכן תרמה גם אשתו של הרב – הרבנית נעמי, ולבסוף הצטרפו למעגל התורמים חתנו ובן נוסף.
גם בנו ובתו של הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון, יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, תרמו כליה דרך מתנת חיים, וכך גם בתו של הרב יעקב אריאל, נשיא ישיבת ההסדר רמת גן.
ביקשנו לשמוע מהרבנים על תחושותיהם כהורים, כרבנים, וככאלו שליוו את סיפורי התרומה; סיפורים של חסד ושל הצלת חיים.
ברוכים תהיו
“לפני כחמש שנים בני הבכור הפתיע אותנו כאשר החליט לתרום כליה”, משתף הרב שפירא, “הוא הראשון במשפחתנו שתרם, וכשהוא שיתף אותי בתוכנית היא נשמעה לי מוזרה מאוד ומסוכנת. לא הבנתי איך ייתכן שלוקחים אחריות על כזה דבר. בני הסביר לי שהוא כבר בדק, חקר ולמד והגיע למסקנה שהסיכון זניח. האמת היא שסמכתי עליו, אבל עדיין היה לי קשה. ידעתי שזה לא סכום כספי שאתה משקיע ולכל היותר מאבד אותו, אלא אתה נותן איבר מהגוף שלך, חלק ממך, ואי אפשר להחזיר בחזרה.
“החלטתי לנסות לחקור את הנושא, וכך נחשפתי לפעילותה המדהימה של מתנת חיים והבנתי את הפלא המיוחד שיש כאן: אדם יכול לתרום איבר מגופו ובכך להציל חיים של מישהו אחר, זאת כאשר הוא מסתכן סיכון קל עד זניח. בסופו של דבר אשתי ואני עודדנו את בננו לתרום, וכשהוא יצא מהבית ביום הניתוח היה זה בליווי שלנו.
“אחרי התרומה”, נזכר הרב שפירא, “הרב הבר זצ”ל ניגש לבני וביקש ממנו לפרסם את סיפור התרומה שלו. בני התלבט ולא כל כך רצה, לבסוף הוא החליט להתייעץ אתי, מתוך ידיעה שאני לא אוהב פרסומים ותקשורת, כך שבוודאי אמליץ לו להימנע. להפתעתו דווקא השבתי לו שהוא חייב להתראיין כמה שיותר מהר. הוא היה ממש המום, אבל הסברתי לו: ‘לתרום כליה משלך אתה יכול רק פעם אחת, אבל על ידי הפרסום תוכל לגרום לכך שעוד הרבה אנשים אחרים יתרמו, ולכן זה חשוב אפילו יותר מהתרומה”.
הרב שפירא מתרגש כשהוא מציין: “בזכות התרומה של בני תרמו באופן ישיר עוד כ-30 אנשים. בנוסף, מתוך אותם 30 אנשים יש לא מעט כאלו שבעקבותיהם תרמו עוד.
“אחד מאלו שביקשו לתרום באופן ישיר בעקבות בני, הוא הרב אביחי רונצקי זצ”ל. הוא סיפר לנו שבעקבות ראיון שנערך עם בני על התרומה הוא החליט לתרום גם כן והתחיל בתהליך הבדיקות. במקרה שלו זיהו אצלו מחלה שבעקבותיה הוא לצערנו נפטר, אך בזכות הבדיקות שנעשו הוארכו חייו. גם אני אישית הייתי שמח לתרום, אך אין לי אפשרות מכיוון שאני חולה בסוכרת נעורים.
''אגב, כשבני ביקש לתרום שאלו אותו מה יהיה, שהרי אביו חולה סוכרת וייתכן שיבוא יום והוא יזדקק לתרומה. בני ניגש אליי עם השאלה והשבתי לו שאין שום צורך לדאוג. ראשית, הסיכוי נמוך מאוד ותאורטי, ושנית, יש לנו עוד ילדים, קרובים, וידידי אמת, ברוך השם. אם חלילה יהיה צורך בתרומה, אני בטוח שמישהו אחר יוכל לעשות זאת. זו לא סיבה להפסיד את ההזדמנות המיוחדת לגמילות חסד".
אצל הרב אריאל הגיעה בקשת בתו לתרום כליה, בדיוק שנה אחרי שהוא פרסם מאמר ארוך בנושא. “כתבתי את המאמר מבלי לדעת שיבוא יום שבו תרומת הכליה תתקשר אליי באופן ישיר”, הוא מספר.
“אני חושב שבתי בכלל לא ידעה באותו שלב שכתבתי משהו בנושא. היא אישה בוגרת, אם לשישה ועצמאית בדעותיה. היא נחשפה לסבל הרב של מטופלי הדיאליזה בעקבות כך שהייתה לה חברה חולת כליות, ואז החליטה לתרום. כמובן שאני עודדתי בחום, אך חשוב לי לציין שבמאמר שלי דנתי גם בשאלה מה עושים כאשר ההורים מתנגדים לתרומה. התשובה היא שלכאורה, גם אם ההורים מתנגדים, אין חיוב לשמוע להם מתוקף מצוות כיבוד אב ואם, שכן מדובר בהצלת נפשות. כמובן שיש מקרים חריגים, כמו כאשר יודעים שמצבם הבריאותי של ההורים עלול להחמיר בעקבות כך שמתנגדים לתרומה או מסיבות מסוימות אחרות. לכן כדאי שכל אחד יתייעץ ויעשה את הבירור עבור עצמו”.
ואילו הרב חיים דרוקמן מפתיע כשהוא מציין שהוא לא ידע כלל על כך שילדיו עומדים לתרום כליה. “הם לא התייעצו איתי קודם, ועוד יותר מזה – שניהם עשו את התהליך במקביל, אך לא ידעו זה על זה”.
הרב דרוקמן מדגיש שהוא נחשף לתרומה רק לאחר מעשה. “מיד כששמעתי על כך הרגשתי שמחה גדולה. אני שמח במעשים שילדיי עושים, כל חיי השתדלתי לחנך אותם לתרום לאנשים אחרים ולעזור כפי יכולתם. אמנם מעולם לא דיברנו באופן ספציפי על תרומת כליה, אך זו הרוח הנושבת אצלנו. אנו תמיד משתדלים להעביר את המסר שאדם חי בעולם כדי לעזור לאחר, בין אם הוא תורם לו כסף ובין אם מגיש לו עזרה אחרת, ובוודאי אם הוא תורם מגופו ממש. מובן מאליו שאין עזרה גדולה יותר מהצלת חיים. כמובן שמיד אחרי ששמעתי על התרומה באתי לבקר את ילדיי בבית החולים. אמרתי להם שבכך שהם לא שיתפו הם לא חסכו ממני לחץ, כי ממילא לא הייתי נלחץ, אבל קודם כל ולפני הכל ‘ברוכים תהיו’”.
ומה עם חששות מפני הניתוח? האם לא חששתם מהתהליך שבניכם עומדים לעבור?
“בוודאי שהיו חששות”, משיב הרב שפירא. “ניתוח הוא ניתוח, ובוודאי שיש בו גם סכנה. אנחנו לא אטומים או עיוורים וחסרי רגישות. כמובן שכאשר בני היה בחדר הניתוח היינו מתוחים, וגם כשאשתי, חתני ובני הנוסף תרמו כליה, היינו דרוכים. הייתה דאגה, אך יחד איתה הייתה גם הידיעה שהסכנה היא בסך הכל קטנה, לעומת המצווה שהיא גדולה מאוד והזכות העצומה בוודאי עומדת להצלחת הניתוח. לפני הניתוח גם פנינו לתלמידי חכמים וביקשנו שיתפללו על התורם והנתרם. הרגשנו שהתפילות החשובות לצד הידיעה שאנו עושים את הדבר הנכון הרגיעו אותנו. ברוך השם בכל שלושת הניתוחים הכליות נקלטו וניתנו חיים לאנשים יקרים”.
“כהורים – חרדנו”, אומר גם הרב אריאל, “היינו מודעים לסיכונים, כי זה לא סתם כך שנפסק לגבי תורם כליה שלא יצום את הצומות הקטנים, ובשנה הראשונה לא יצום גם את יום כיפור. התרומה אכן מובילה אותו לקבוצה מסוימת של סיכון. הקב”ה ברא אותנו עם שתי כליות, ויש מצבים בחיים שבהם אנשים נזקקים לשתיים, כך שגם כאן יש כניסה לסכנה. אי אפשר להגיד שלא הייתה חרדה, אך יחד עם זאת גם הרגשתי הערכה גדולה כלפי בתי שהיא מסוגלת לקחת על עצמה את השליחות הזו”.
הרב דרוקמן: “לא חששתי כי לא ידעתי על כוונתם של ילדיי לתרום לפני מעשה. בסופו של דבר אני חושב שזהו מעשה מבורך ביותר ושמח שהם הגיעו לכך. אני יודע באופן אישי שילדיי לא סתם כך קפצו למים, אלא בדקו וביררו. הם עשו הכל מדעת וממחשבה. הצלת חיים זה דבר אדיר. הרי הקב”ה הוא זה שנותן חיים, ואם אדם יכול להיות שותף עם ריבונו של עולם – זו זכות גדולה מאוד”.
מה בנוגע להעדפה כזו או אחרת בתרומה? האם נתתם לילדיכם הדרכה על כך?
הרב שפירא: “אכן יש מקום לתרום גם לכאלו שאינם יהודים, אך אצלנו במשפחה העדפנו שהתרומה תישאר בקרב אחינו בית ישראל. זה היה התנאי היחיד. מעבר לכך לא ביקשנו דבר, מכיוון שעל פי ההלכה חיים של יהודי הם חיים אלוקיים, והם לא מותנים בגילו ואפילו לא בשמירת המצוות שלו.
“במקרה של אשתי היא תרמה לאישה שכבר הייתה פעמיים לפני תרומה ולבסוף זה לא יצא לפועל ולכן היא קיבלה על עצמה באותה שנה, בראש השנה, ללכת עם כיסוי ראש. כשהיא סיפרה על כך לאשתי, היא אמרה לה שהייתה בטוחה שהקב"ה יראה את מסירותה, והפעם ישלח לה רפואה, ואכן כך היה".
הרב אריאל מציין כי מבחינת ההדרכה ההלכתית בנושא, יש לדעת כי אין איסור לתרום לגוי, אך יש עדיפות בתרומה ליהודי. “במקרה שלנו בתי ביקשה לתרום ליהודי, אך היא לא התנתה את התרומה שלה ולא היו לה בקשות מיוחדות. בסופו של דבר היא תרמה בהצלבה כפולה, כאשר באותו יום נעשו בבית החולים שישה ניתוחים ובהם הושתלו שלוש כליות”.
הרב דרוקמן: “כמובן שהכל תלוי ברצונו של האדם התורם. הוא היחיד שיכול להרגיש אם יש לו עדיפות למישהו מסוים או לא. גם ילדיי לא ביקשו לתרום דווקא למישהו מסוים, הם רק אמרו שהם רוצים להציל חיים”.
האם פגשתם את משפחות המושתלים?
הרב דרוקמן: “את אחת המשפחות פגשתי, מכיוון שכאשר באתי לבקר את בני התארחו בני המשפחה בחדרו. ראיתי מקרוב את ההתרגשות הגדולה ואת השמחה שלא ניתנת לתיאור. את המשפחה שקיבלה את התרומה של בתי לא פגשתי, אך גם לא הרגשתי צורך לפגוש. העיקר שהייתה תרומה ושניתנו חיים”.
הרב שפירא: “פגשנו את המשפחות והמושתלים בכל המקרים. אצל אשתי היה מעניין, כי זמן קצר אחרי התרומה היא הוזמנה להרצאה בנושא. לפני ההרצאה היא הציעה למושתלת להגיע, ואז הן חשבו על רעיון של הרצאה משותפת, ובה יספרו את סיפור התרומה. כך באופן ספונטאני התפתחה לה הרצאה שהייתה מאוד מחזקת”.
ולסיום, מה תוכלו להגיד לאנשים אחרים ששוקלים לתרום כליה?
הרב דרוקמן: “אני מאושר שבניי ובנותיי בחרו לתרום, וגם אם אנשים אחרים יתייעצו איתי אומר להם את גישתי בעניין. אני לא יכול לומר לאדם מה לעשות, כי הדבר תלוי במצבו האישי ובתנאי החיים שלו. אבל זכיתי להכיר את הרב הבר זצ”ל. הייתה לו שליחות גדולה בעולם, הוא הקים מפעל גדול של הצלת נפשות”.
הרב שפירא: “יש כאן נס ופלא שאין כדוגמתו בכל הגלובוס, ואיש אחד – הרב הבר זצ”ל, הפך את הנס הזה לנגיש ואפשרי. ברור שכל מי שמסוגל להציל חיים ועושה זאת, זוכה למצווה גדולה לאין שיעור. אבל זו כמובן אינה חובה, ואי אפשר בשום אופן לדרוש מאדם לתרום את אחד מאבריו. אני חושב שנכון ליצור לנושא הזה פרסום גדול, כדי לעודד תרומות, אך יש להיזהר מלהפוך אותו למכבש של לחצים. ההחלטה על תרומת כליה צריכה להגיע באופן אישי והאדם התורם מוכרח להיות שלם עם עצמו לחלוטין”.
ואילו הרב אריאל מסיים במשפט אחד: “אין כאן חובה, אך עולם חסד ייבנה, ומי שזוכה להיות שותף לחסד הזה, שכרו בוודאי רב עד אין שיעור”.