אני מתגעגעת לתת חיבוק. כבר כמה ימים שלא נתתי חיבוק חזק, כמו שאני יודעת לתת. "יש קורונה" מספרים לנו בהוסטל.
לפיכך מבקשים מאתנו שנתרחק אחת מהשנייה. שלא ניתן עוד חיבוקים. אני שואלת את עצמי כל הזמן, ובטח גם חברותיי, איך אפשר לא לתת חיבוק?
בגלל הקורונה המעצבנת יש גם בידוד. אני קוראת לה מקרונה, כי היא מזכירה לי את המקרוני הטעים שמכינים לנו לארוחת הערב. זה ממש טעים לי עד שלפעמים אני נותנת נשיקה למדריכה שהכינה את האוכל ובלי כוונה מלכלכת לה את הפנים בשאריות של קטשופ. עכשיו אי אפשר לתת נשיקה, בטח חסרות למדריכה הנשיקות שלי.
אני רוצה לספר לכם שבקושי יצאנו מהדירה. לפני הקורונה הייתי אני וחברותיי נוסעות לבקר בגן חיות בחול המועד ובחג הראשון של סוכות שרתי בסוכה של המשפחה בקול חזק כדי שכולם מסביב ישמעו, שיצטרפו גם הם לשירה. אני אוהבת את סוכות מאוד והנוכחות בחג במחיצת משפחתי חסרה לי מאוד. הייתי הולכת לסיבוב בשכונה וכל פעם שראיתי מישהו עובר לידי הייתי צועקת לעברו משמחה ורצה לתת לו חיבוק.
בשמחת תורה הייתי רוקדת בלי הפסקה. אני מאוהבת בחג הזה, יש בו הרבה שמחה וכיף, הוא החג שלי, בטח המציאו אותו בשבילי. אבל עכשיו אני עצובה. אני מתגעגעת לאמא. אם אראה את אמא לא אתן לה חיבוק? אף אחד לא נותן חיבוקים ברחוב? כולם לבד?
אני לא יודעת איך אפשר להסתדר בלי חיבוק. זה קשה. איך אפשר לאהוב בלי לחבק. לאמי אני חייבת לתת חיבוק, אני לא מוכנה לוותר על זה. היא תמיד מתקשרת לשאול בשלומי ומבטיחה שהיא תיקח אותי הביתה מתי שתוכל. מתי יגיע סוף סוף העת שאפגש שוב עם משפחתי?
הלוואי ויכולתי לתת שוב חיבוקים. יש לי המון מרץ לחיבוקים ואין לי מוגבלות באהבה. יש לי מאגרים של אהבה בתוכי. כשאני נותנת חיבוק אני עושה את זה מכל הלב. אני באמת אוהבת. אני לוחצת חזק כשאני מחבקת ולא מרפה כי אני רוצה להוציא את כל האהבה שנמצאת בי. לא רק לאמא אני נותנת, גם למדריכה ולאיש המתוק מהחנות בזמן שאנו עוברים לידו.
אני בדיוק נזכרת שגם הייתי נותנת לנהג שתמיד לוקח אותנו למקום התעסוקה שלנו ברכב שלו כי הוא תמיד מצחיק אותי ואני אוהבת אותו. אבל היום אני לא יכולה לעשות זאת. נישוקים אני נותנת באוויר אז זה בסדר. כמה עצוב שאין לי למי לתת. אני מבטיחה שאתן לכולם חיבוק בסוף כשתיגמר הקורונה. מתגעגעת לחיבוקים, כמו פעם.
בשם כל הנשמות הטהורות שנאלצו להישאר השנה בהוסטל.