ניסיון הרצח במצפה רמון זכה להד תקשורתי וציבורי רחב היקף. אין ספק שמדובר במקרה חמור ביותר שראוי לשיח מעמיק ומזמן שאלות קשות.
בהקשר זה מתעוררת שאלה קשה ומעניינת כאחד – כיצד הפך מקרה הדקירה (שטרם ניתן בו פסק דין, כידוע) לאירוע נוסף המהווה פלטפורמה לקידום האג'נדה הפמיניסטית הרדיקלית הגורסת כי "אלימות בישראל הנה מגיפה כנגד נשים". ראו, למשל, ראיון משבוע שעבר עם נשיאת ביהמ"ש העליון גב' בייניש אצל אסתי פרז ברדיו , שם הפטירה נשיאת העליון לשעבר:
"אנו מתעלמים מעוצמתה של המגיפה הזו – אלימות כנגד נשים". וראו איך בקלות בלתי נסבלת גויסנו כולנו לחשוב כי קיימת בישראל (לצד הקורונה) גם מגיפה ייחודית לנשים -"מגפת האלימות".
ותשאלו כיצד קרה הדבר? אז התשובה במקרה זה היא - גויסנו כי השיח התקשורתי מנחיל בנו חזור ושנה מסרים, כדוגמת שלעיל, מסרים שגורמים לציבור להאמין שאפילו "בית המשפט (בדימוס) אמר את דברו בנושא" .
האמת היא כי ה"מגיפה" המדוברת היא הרבה יותר מורכבת, אך מפיצי העמדה הנ"ל ביודעין או בתמימות מעלימים מהציבור את "התמונה השלמה". הבניית תמונת-עולם זו לפיה נשים הן הקרבנות הבלבדיים של 'אלימות במשפחה'.
דחיקתם כדי כך של גברים וילדים מן התודעה ומהשיח הציבורי, התקשורתי והחינוכי לעניין זה, הינם תולדה של אידיאולוגיה פמיניסטית רדיקלית שהתפשטה זה מכבר בחלקים נרחבים של הציבור בישראל. סוכני שינוי כדוגמת "בית המשפט העליון בדימוס" עלולים לשחק בלא-משים לידי אידיאולוגיה זו. ולהלן הסיפור המלא:
אישה שהותקפה באופן מזעזע ע"י בעלה זהו אירוע שמתיישב עם ההנחות התרבותיות המוקדמות שלנו לגבי כך שנשים פגיעות ושגברים תוקפניים. סטריאוטיפים מגדרים משפיעים באופן ישיר ועקיף על האופן שבו אנו תופשים את המציאות באופן כללי במיוחד במקרים מהסוג הזה. כך למשל, אנו לרוב נתפוס אלימות כלפי נשים כחמורה יותר מזו המופנית כלפי גברים, ונהיה יותר מעוניינים לנקוט בכלים משפטיים כנגד התוקף.
לצערנו, האירוע הזה, חמור ככול שיהיה, אינו היחיד. במהלך התקופה האחרונה דווח על לא מעט אירועים של אלימות בין בני זוג. לצערנו, מעט מהם קיבלו התייחסות או סיקור כלשהו.
בחלק מאותם מקרים הגברים היו, למעשה, הקורבנות. "כתוצאה ישירה של המצב נרשם גידול במאות אחוזים של פניות מצד גברים שחוו אלימות למוקד של העמותה", משתף מייקל לוי, יו"ר אבות למען צדק, עמותה שפועלת למען אבות וגברים במצוקה. לוי מסביר "גברים רבים מצאו את עצמם בסיטואציה משפחתית בלתי אפשרית, פיטורין ויציאה לחל"ת שמופיעים לצד גילויי אלימות כנגדם".
היחס האמפטי של הציבור שנראה ביחס לאלימות כלפי נשים, כמעט ולא קיים כאשר הגבר הוא זה שנפגע. אלימות כלפי גברים זוכה על-פי-רוב לגחכה, להתעלמות, ואף להכחשה. מסיבה זו מרבית הגברים שנפגעים חוששים לפנות לעזרה פן לא יקבלו התייחסות רצינית מצד הסביבה ואף יזכו לגינוי ולצחוק שכן יתפסו כ"חלשים".
לעיתים כאשר גברים חווים תקיפה מצד בנות זוגן הדבר לא נתפש כלל כאלימות, אלא מתויג כאקט של "הגנה עצמית".
בניגוד לדעה הרווחת בציבור , ישנה סימטריה מלאה באלימות בין נשים לבין גברים. מחקרים אקדמאיים רבים מאשרים זאת. תפיסה של אלימות כאקט חד צדדי הוכחה כמוטעית. עמדה כזו מביאה בין היתר להתייחסות ולטיפול שגויים בפוגע/ת ובנפגע/ת כאחד (ראו למשל מחקריהם של פרופ' בן דוד שרה ופרופ' וינשטוק זאב לינקים למטה* ).
אלימות בין בני זוג צומחת לרב בסביבה רוויית מתחים וקונפליקטים, אשר שני בני הזוג תורמים לה באופן פסיבי או אקטיבי. לכן, ראייה דיכוטומית של "תוקף – קורבן" לרוב אינה מועילה כדי לפתור את הבעיה.
מכאן עולה צורך ביצירת מסגרות תמיכה על מנת למנוע מאותן משפחות שחוות קשיים כאלו ואחרים להידרדר לכדי אלימות, אשר מסכנת את בני הזוג או ילדיהם. מנגנוני תמיכה קהילתיים נדרשים במיוחד בתקופה זו. משבר הקורונה, מעצים קונפליקטים בתא המשפחתי, בעיקר בשל הסגר והישארות ממושכת בבית. המשבר גם יצר מועקה כלכלית וחרדה בקרב הרבה משפחות בישראל. למרות כל גורמי הסיכון, התקופה הזו מתאפיינת גם בחוסר בתמיכה בנפגעי אלימות. בשל ההנחיות, אישה שסובלת מאלימות מצד בן זוגה מוגבלת מבחינת היכולת שלה לעזוב למקלט. ואולם, יש לדעת שלגברים כלל לא עומדת האופציה הזו, שכן בישראל 2020 אין אפילו מקלט אחד לגברים במצוקה.
לסיכום, בצדק יעורר אירוע כמו "הדקירה במצפה רמון" תגובות סוערות, היות וכולנו מזדהים עם הסבל ומצוקת הקורבן, אך יחד עם זאת וככל שברצוננו לשמור על מוסד המשפחה בישראל עלינו להיזהר ממסגור ומשימוש תקשורתי באירועים מסוג זה ,באופן שיבנה תמונת-מציאות מוטה ומוטעה.
תמונה מוטעית זו תיטיב עם סוכני השינוי של הפמיניזם הרדיקלי שמסרבים להכיר בכך שבמשפחה אכן יש שיווין מגדרי – גברים נשים וילדים הנם קורבנות של אלימות סימטרית ושיטתית.