לרגע הוסרו המסכות ובסיטואציה של סערת רגשות חשף אמיר השכל את המניע העמוק והלא מודע של מפגיני בלפור. צריך לדייק את אמירתו של אמיר השכל, כי בלי להיות מודעים למניע העמוק של ההפגנות, אנשי השמאל לא יבינו את מקור תסכולם, והפצע לא ירפא.
ההשתלחות של אמיר השכל בשוטרת בת העדה של יוצאי אתיופיה, "אל תגעי בי, אני הבאתי את ההורים שלך.. את לא מתביישת..." איננה גזענות. ממש לא. אבל היא בהחלט ביטוי מדויק לתחושתו שהוא והחברים שלו הם אדוני הארץ הזאת, ולכך שהם מתקשים להשלים עם העובדה שהחברה הישראלית שינתה את פניה.
מה שלא נותן לאמיר השכל וחבריו מנוח, והוא שמתסכל אותם כל כך ומוציא אותם לרחובות, היא העובדה שההגמוניה יוצאת משליטתם ועוברת לציבורים אחרים בחברה הישראלית. שהחברה הישראלית הופכת ליהודית.
בעומק שורשן ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.
אין ברירה. צריך לחזור על המסר הזה שוב ושוב. בשבילם ובשבילנו. כי האנשים האלה מסוגו של אמיר השכל באמת תרמו את חייהם לתחיית עם ישראל בארצו, והם עדיין חשובים וחיוניים למהלך התחייה הזו.
הם יצטרכו להיות מודעים למקור תסכולם, ולהבין שהעובדה שהולכת ונבנית כאן קומה שניה, על גבי הקומה הראשונה שהם - ובעיקר אבותיהם - בנו כאן, איננה באה להוציא אותם מהתהליך, אלה להעלות גם אותם לשלב הבא.