חג הסוכות כמפתח פרשני למגפת הקורונה

מגפת הקורונה לא תחזיר אותנו לאחור אלא תוביל אותנו לעתיד שונה. שונה ממה שהיכרנו וממה שציפינו.

ד״ר אהוד נהיר , י"ט בתשרי תשפ"א

הרב אהוד נהיר
הרב אהוד נהיר
צילום: עצמי

נראה שהאדם המאמין לא רוצה ולא יכול להתחמק מהשאלה – מה הקב"ה רוצה מאתנו כאשר הוא שולח לעולם את מגפת הקורונה?

עבור האדם הדתי לא מדובר רק בתהייה הגותית-פילוסופית אלא גם בשאלה מעשית – בשל מי הסער הגדול הזה, ומה עלי לעשות על מנת לתקנו?, הלכה מפורשת היא בהלכות תענית לרמב"ם: " ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" (א', ב).

אולם עצם השאלה לא מבטיח שיש לנו גם תשובה. באופן אישי אני מסתייג מאלו שמציעים תשובות. 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא', האם נכנסת לפני ולפנים ושמעת את הקול שמאחורי הפרגוד? לא פעם שמעתי אנשים חשובים שפרשנותם על המאורעות עולה בקנה אחד – וכה לא מפתיע – עם דעתם הקודמת, וכל מסקנתם אמרה רק 'תראו כמה צודק אני'. לא שינוי מחשבה מצאתי בדבריהם, וגם לא שינוי מעשה. תשובתם אינה אלא פלסתר ומעשה רמייה.

מגפת הקורונה קוראת לנו בדרכים כה מורכבות שקשה להבין ממנה מסר ברור – האם זה הזמן לצאת ולעזור לבודדים ולחלשים או שזה הזמן להתכנס ולהסתגר בבתים? האם צריך להתאמץ ולהיאחז בשגרה – לימודים, עבודה ופנאי או שצריך לקחת פסק זמן, ארוך ככל שידרש, עד שהמגפה תעבור? האם זה הזמן לצאת ולמחות על כל חוסר ההיגיון והאיוולת או שצריך דווקא להתרכז בהפגנת סולידריות? הקולות הנשמעים שונים ומנוגדים.

אם כן, האם חומת ברזל מפסיקה בינינו ובין אבינו שבשמים, ולאיש אין מפתח לשער?

דומני שחג הסוכות יכול להוות עבורנו מפתח, דווקא משום שהוא חג כה מגוון ואפילו מבלבל: מצד אחד הוא 'זמן שמחתנו', ומצווים אנו בו – "והיית אך שמח", ומצד שני הוא חלק מימי הדין, ואנו חוזרים וקוראים בו – 'הושע נא, הושע נא'. מצד אחד זהו זמן האסיף בו אנו מתענגים על תוצרת השנה שהסתיימה, ומצד שני אלו ימי הדין לקראת גשמי השנה שתבוא. דווקא בזמן תחילת הסתיו שבו מתאים לחזור מהשדה אל הבית אנו מצווים ליטוש את מענה הקבע ולצאת אל סוכת ארעי. חג הסוכות מגלה שקריאת האל אינה כה ברורה וחד משמעית. לפעמים היא נושאת בכנפיה מסרים מגוונים ואף הפוכים. ממש בדומה למגפת הקורונה שיוצרת בנו תנועות מבולבלות.

הקורונה – מצד אחד אנו מוצאים את עצמנו קרועים מקהילות האם, מהמקום הקבוע בבית הכנסת, מהרגלי התפילה הידועים, מהחזנים ומהמנגינות שאנחנו כה אוהבים, ומצד שני אנו מגלים חיבורים חדשים ומפתיעים, מנגינות שלא הכרנו ויוזמות שלא חשבנו עליהם. זה נכון לא רק לגבי התפילה אלא גם לגבי תוכניות הלימודים – מפגשים מרחוק וכנסים מקוונים, שניטל מהם טעם המגע האישי והחום האנושי, מאפשרים לנו הזדמנות להיפתח לתחומי ידע שלא היו זמינים בעבר.

הלמידה מרחוק היא נטל ומועקה אך בהחלט מאפשרת אופקים חדשים לאלו שיודעים לנצל אותה. כמו המעבר מהבית לסוכה גם עידן הקורונה דורש מאתנו התארגנות מחדש. מרחיק אותנו מהשגרה אך גם יוצר הזדמנות לאינטימיות מחודשת. המעבר מהבית לסוכה מקביל בעיני למעבר מבית הכנסת לתפילת החצרות. שניהם קורעים סדק במסך המפריד אותנו מהשמים.

גם אם איננו יודעים מה הקורונה באה ללמד אותנו אנחנו בהחלט יכולים לסמן מה אנו לומדים ממנה. דומה שאין כמו הדור שלנו ליהנות מחירות ומשפע. אין ספור הזדמנויות לבילויים ולחופשות ממלאים את החלל, וגם יושבי בתי הכנסת אינם פטורים מהם. חופשות הקיץ הפכו גם אצלנו – הדתיים – למסע של בילויים ובזבוז. והנה באה הקורונה ומכריחה אותנו להגביל את החירות ולהסתפק במועט. פחות ניסע, פחות נראה אבל יותר ניפגש ונביט זה בזה.

בימים שלפני הקורונה הרבתי להאזין להרצאותיו של פרופ' יובל נוח הררי. אין כמוהו להביע את תחושת ההיבריס של חברת השפע. את הרצאותיו הוא נוהג לפתוח בתובנה שהנה התגברנו על חולשות האדם וכי אנו בפתחה של תקופה חדשה. לדבריו, האנושות של המאה ה-21 התגברה על רעב, מחלות ומלחמות שבטיות והיא צועדת לעבר עתיד של חיי נצח. ולפתע, נגיף קטן ולא מלומד מערער בנוכחותו על התיאוריה הגאוותנית.

כמו הנגיף הארור כך גם מגילת קהלת שנקראת בחג הסוכות מזכירה לנו שלמרות השפע ורוב הברכה עדיין – "מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה..." (ג', יט). החכמה והמדע של האדם לא תמיד מחסנים אותו – לא מפני סערות ענק, ולא מפני יצורים קטנים. אנו מקבלים עתה שיעור בענווה, והזדמנות לשוב לפרופורציות שכמעט שכחנו.

אך חג הסוכות לא בא להמעיט את דמותנו ולהשיב אותנו לאחור. המסר המתעתע של החג נובע מכך שזהו זמן של סיום והתחלה גם יחד. מכאן השמחה והדין שמתערבים זה בזה. תובנה עמוקה הנחילו לנו חכמים שקבעו כי יום סיום קריאת התורה הוא היום הראשון של קריאתה מחדש. נדמה שכך גם מגפת הקורונה. זו תיחרת בכתבי ההיסטוריה כסיומה של תקופה, אך גם כפתיחתה של תקופה חדשה. השינויים שכרוכים בה הנם רבים ומגוונים: הרגלי העבודה והרגלי הלמידה, תחומי עיסוק ואופני המסחר. כל אלו משתנים ויחד עמם תשתנה גם התקשורת החברתית וצורת החשיבה שלנו.

בישראל אנו צפויים לשנה סוערת מבחינה פוליטית ומדינית. הפוליטיקה הישראלית לא תישאר כשהייתה כאשר ראש הממשלה יעמוד למשפט אינטנסיבי, והמדיניות הישראלית לא תישאר כשהייתה כאשר עוד ועוד ממדינות ערב יחתמו הסכמי שלום עם ישראל. מגפת הקורונה לא תחזיר אותנו לאחור אלא תוביל אותנו לעתיד שונה. שונה ממה שהיכרנו וממה שציפינו.

אנו, שרגילים להתפלל ולהפנות מבטנו אל על, זוכים לראות שוב את השמים ואת הכוכבים. אך אלו לא יובילו אותנו למסקנה כי "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", משום שדווקא בליל כוכבים אנו זוכים לראות את מה שמעל השמש. וכפי שמתחת לשמש אין כל חדש, כך מעל השמש – "אין כל ישן. הכול פורח, הכול מתעלה, הכול מוסיף תמיד אור וחיים." (הרב קוק, שמונה קבצים, א' קיד).

אינני יודע מה הקורונה באה ללמד אותנו, אך אני יודע שהיא מצריכה אותי ללמוד מחדש. היא מספקת עבורי הזדמנות חשובה להביט שוב אל השמים – ולהמתין לתשובה.

ד"ר אהוד נהיר הוא יועץ חינוכי בישיבת נחלים ומרצה במכללת אורות ישראל