לא לחזור לשגרה

לפני שהסגר הנוכחי משתחרר בהדרגה, כדאי לחשוב שוב: האם אנחנו באמת רוצים לחזור לשגרה?

הרב דני לביא , כ' בתשרי תשפ"א

הרב דני לביא
הרב דני לביא
צילום: באדיבות המצולם

איפה הילד?

לפני כמה חודשים בלב הגל הראשון של הקורונה, זכינו ובחסדי ה' נולדה לנו בת. קרוב משפחתי התקשר לאחל מזל טוב, ובאווירתם של אותם ימים גם איחל לי 'שנזכה כבר לחזור לשגרה, כמו שהיה פעם'. דווקא הסמיכות ללידה פתאום חידדה לי את הבעייתיות שבברכה הזו. 

תתארו לכם הריון של תשעה חודשים, בו יש חששות ובדיקות, בחילות וסחיבת משקל, ובסופו גם הלידה עצמה שדורשת מאמצים רבים וכאב גדול. ואז מגיעים הרופאים ליולדת ומבשרים לה שב"ה סוף סוף... היא יכולה לחזור לשגרה. היא מתפלאת וזועקת: מה לחזור לשגרה, איפה הילד?? והם מצידם עונים לה באדישות תהומית: אנחנו לא מבינים על מה את מדברת, אמרנו לך שב"ה הכל עבר בשלום, ואת יכולה לחזור למשפחתך, לעבודה ולכל עיסוקייך. בהצלחה...

בתקופת הקורונה אנו עוברים כאנושות וכעם צירי לידה קשים: בידוד, סגר, הרחקה מקרובי משפחה, אובדן פרנסה של רבים, אנשים שחלו ואף כאלה שלצערנו הלכו לבית עולמם. וכל זה בשביל מה – רק כדי שנוכל לחזור למה שהיה קודם?! אז למה עברנו את כל זה? 

יש משהו בכמיהה הטבעית של כולנו לחזור לשגרה הישנה והמוכרת, שעלולה לאבד את הדברים הרבים שאנו אמורים לקחת מהתקופה הזו. 

הצמא לשגרה

פעמים רבות במהלך המגפה נאמר ש'האנושות לא תחזור להיות כפי שהיתה', ובמובנים מסויימים זה נכון. אבל היום כשמאחורינו כבר תקופה בה ההגבלות כמעט נעלמו, ראינו שמבחינות רבות האנושות חזרה להיות בדיוק כפי שהיתה, והרבה יותר מהר ממה שחשבנו. למה זה קורה לנו? איך יכול להיות שלמרות שבתקופת הגל הראשון הרשת הוצפה בתובנות, מחשבות וקריאה לשינוי בתחומים שונים,  נדמה שכמעט לא נותר מכך דבר. 

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא כוחה של השגרה - אנחנו לא סתם נמשכים אליה, אנחנו זקוקים לה כי היא מעניקה לנו יציבות וקביעות. אבל זה בדיוק מה שגם תוקע אותנו בה. השגרה שלנו נפלאה בתור בסיס, אבל כשהיא מנהלת אותנו ומונעת מאיתנו להתפתח ולהתחדש זו כבר בעיה גדולה. במקום שאנחנו נשלוט בלו"ז שלנו, הוא שולט בנו. אנחנו כבר לא בוחרים היום בחיים שלנו, אלא מובלים על ידי בחירות שנעשו אצלנו לפני שנים, ופעמים רבות כבר אינן טובות לנו, לפחות לא באיזון שקיים אצלנו כיום.

לא לשבור, לעצב מחדש 

אז מה אפשר לעשות עם הפלונטר הזה? אנחנו נמשכים לשגרה כי היא מעניקה לנו יציבות, אבל בפועל היא חוסמת את היכולת שלנו להתפתח ולהתחדש אפילו אחרי אירועים מטלטלים.

אם נחשוב על זה רגע, נשים לב שאנחנו לא מחליטים כל כך הרבה החלטות ביום. כמעט כל מעשינו נגזרים מסדר יומנו שנקבע כבר מראש. אם כן, נקודת הבחירה המשמעותית ביותר בחיינו היא ההשפעה על סדר היום – על מסגרת החיים שלנו. 

זו אחת ממטרותיו של חג הסוכות. ביום הכיפורים שברנו את השגרה – הפסקנו לחלוטין את כל הרגלינו היומיומיים, אבל אדם לא יכול לחיות בלי שגרה. הסוכה לעומת זאת מוציאה אותנו מקבעון השגרה על ידי עיצוב מסגרת חדשה לחיים. מסגרת שהיא דירת עראי במהותה – כלומר, פתוחה לשינויים ולהתחדשות. 

אחד הדברים שיכולים לסייע לכך במהלך החיים הוא 'נקודות יציאה' קבועות בלו"ז – כלומר, פעם בשבוע לפנות זמן קבוע בו אפשר לחשוב על סדר היום: על מה כדאי לוותר, ומה כדאי להוסיף. כך מצמצמים מצבים של טעויות והרגלים שגויים שממשיכים תקופה ארוכה מכח האינרציה. זו כביכול עצה פשוטה, אך שטף החיים דורש מאיתנו מאמץ על מנת ליישמה. 

אחת התופעות המעניינות שהתרחשו בעקבות הקורונה, שחלק מהאנשים שיכלו לחזור לעבודתם בחרו לא לעשות זאת, כי העצירה שנכפתה עליהם גרמה להם לחשוב מחדש ולשנות כיוון בחיים. גם אם לרובנו אין פריווילגיה כזו, וחלקנו נמצאים במאמץ להרים את הראש מעל המים בעקבות הטלטלה הכלכלית והנפשית, העיקרון נוגע לכולנו: למרות שהקשיים נכפים עלינו, נותר לנו מרחב בחירה כיצד לפעול בעקבותיהם. 

הקב"ה מעביר את העולם כולו תהליכים מורכבים שלא תמיד ברורים לנו, ויכולת ההשפעה שלנו עליהם מוגבלת. אבל התהליך האישי שלנו נמצא בידינו, ובו דבר אחד צריך להיות ברור: צירי הלידה הקשים לא יכולים רק להחזיר אותנו למה שהיה, הם צריכים להביא לעולם משהו חדש וטוב יותר. 

לכן אני לא רוצה לחזור לשגרה, לפחות לא כמו שהכרתי אותה. אנחנו זקוקים לשגרה מסוג אחר – שגרה שפתוחה לשמיים, שגרה מאווררת. שגרה שיחד עם היציבות החשובה שבה, יש בה גם מקום לשינוי והתחדשות. 

אז האם אחרי החגים יתחדש הכל? זה תלוי בנו. הגל הראשון היה מלא בהצהרות ושבירת שגרה חריפה. אבל אולי מהגל השני נזכה בע"ה גם להצמיח שגרה חדשה.