הזדמנות נדירה בשמחת תורה

אפשר להסתפק בשיר אחד להקפה ו"להריץ את העסק", ואפשר לראות כאן הזדמנות לשמחה פורצת גבולות, בלי לפרוץ את ההנחיות כמובן.

אלישמע סנדמן , כ"א בתשרי תשפ"א

אלישמע סנדמן
אלישמע סנדמן
צילום: באדיבות המצולם

בתקופת החגים השנה, שאנו נמצאים רגע לפני סיומה, היה משהו מעניין ומיוחד - בכל חג מחדש היינו צריכים להשלים עם העובדה שגם החג הזה יהיה תחת סגר, כאילו לא ידענו מראש שכל החגים נהיה בסגר. משהו בנו קצת התכחש לזה.

אולי הרגשנו טוב לא להביט קדימה יותר מידי, כיאה לתקופת חוסר וודאות.

בתחילה הסתכלנו רק על ראש השנה - איך נעבור אותו במתכונת החריגה והמצומצמת של שנת הקורונה. כשראש השנה עבר התחלנו לחשוב על יום כיפור ועשינו תהליך של השלמה עם תפילות הצום החם במנייני הרחוב המצומצמים. כשהוא עבר מצאנו את עצמנו מתחילים להשלים עם סוכות בלי טיולים, בלי שמחות בית השואבה ההמוניות ובלי כל המשפחה.

סוכות עוד לא נגמר וכבר אנחנו צריכים להביט קדימה אל עבר שמחת תורה שנחגוג הערב, ולעכל שגם הוא יהיה שונה מזה שהתרגלנו אליו בריקודים המוניים ומזיעים בבית הכנסת ובתהלוכות השמחה.

* * *

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי נזכר בשמחת תורה שעברתי לפני כמה שנים במהלך השירות הצבאי.

כמו כל חייל, גם אני אהבתי לחלום על היציאות הביתה, וכך מצאתי את עצמי לקראת שמחת תורה מנסה לעודד את עצמי שאולי ברגע האחרון יקרה נס ויוציאו אותי לחג ואוכל לחגוג אותו בישיבה. היתה בי מן וודאות שאת החג הישיבתי הזה אני לא חוגג בבסיס אלא בישיבה. והנה מגיע ערב החג, ואני, איך לא, בבסיס...

לאט לאט, ככל שהתקדמו השעות התחלתי להשלים עם העובדה שאת החג הקרוב אני חוגג בבסיס. החג מתקרב עוד קצת ואני רואה שאני משובץ למשמרת בחמ"ל בדיוק בזמן התפילה וההקפות.

בצעדים כבדים אני נכנס למשמרת בחמ"ל, מבואס מעצם החג בבסיס ומכך שאפילו תפילה במניין והקפות לא יהיו לי. התישבתי על הכסא והתחלתי להפליג בזכרונות מתוקים של החג בנוף הגליל, בישיבה. רואה בדמיוני את התפילה החגיגית, את היציאה להקפות שמחות של שעות בין בתי הכנסת השונים בעיר וברחובות, והלב מתמלא בגעגוע לחג האהוב בישיבה הרחוקה. ואני כאן, במשמרת בחמ"ל.

* * *

ערב שמחת תורה תשפ"א, כמה שנים אחרי אותו שמחת תורה בבסיס (שהיה בסוף שמח מאד, בזכות כל החברים שהרימו את האווירה) אני שומע מהרבה כיוונים חששות מהחג הקרב ובא, ואני רוצה רגע לעצור ולשאול - האם הצורה השונה שנכפתה עלינו השנה מחייבת שיהיה פחות שמח? האם בהכרח יהיה פחות עוצמתי? ואני חושב שהתשובה לשאלות הללו תלויה בנו. בעצם היא תלויה בכל מניין ומניין, בהחלטה של כל רחוב ורחוב.

שמחת תורה השנה מביאה לנו הזדמנות נדירה - להוציא את התורה והשמחה בה החוצה, אל הרחובות. ממנייני המרפסות וממנייני הרחוב בכל פינה בשכונה יישמעו שירי שמחה בתורה.

אפשר להסתפק בשיר אחד להקפה ו"להריץ את העסק", כי "גם ככה אנחנו רק מניין קטן", ואפשר לראות את זה כהזדמנות לשמחה פורצת גבולות (בלי לפרוץ את ההנחיות כמובן!)

בשש שנים של שמחת תורה בישיבה בנוף הגליל למדתי שהמשמעות של השמחה גדולה הרבה יותר כשמוציאים אותה החוצה.

דווקא באותו רחוב בו עוברים בשירה וריקודים בין בתי הכנסת, עם הנשים המבוגרות שיוצאות ומתרגשות לראות את ספר התורה וזורקות לעברו נשיקה באוויר, עם אותו ילד שבראש מורכן ובהליכה מבויישת מתקרב אל ספר התורה ומגניב נשיקה מרוגשת דרך קצות האצבעות, עם אותם אנשים שעומדים בחלונות ומוחאים כפיים בהתרגשות.

אז השנה זה יהיה שונה, נהיה כולנו במניינים מצומצמים, עם מסכות על הפנים, בלי ריקודים קרובים ואולי גם בלי להחזיק את ספרי התורה ולהקיף את התיבה.

אבל השמחה - השמחה יכולה להיות גדולה, כזו שתצליח להוציא את שמחת התורה אל הרחובות ולסחוף אליה אולי גם את אלו שלא היו מגיעים לבית הכנסת בשנה רגילה