הלבן שבשחור - רשמים מהקפות שניות בכיכר הבימה הערב

זה היה שמחת תורה שונה ממה שהכרנו. בנסיבות קורונה החלטנו לצאת מהקופסה ולצאת מבית הכנסת ובין השאר לערוך את ההקפות גם בכיכרות העיר

ירון אדוריאן , כ"ג בתשרי תשפ"א

הפגנה בכיכר הבימה. ארכיון
הפגנה בכיכר הבימה. ארכיון
צילום: מחאת הדגלים השחורים

זה היה שמחת תורה שונה מכל מה שהכרנו. בנסיבות קורונה, החלטנו לצאת מהקופסה ולצאת מבית הכנסת, ובין השאר לערוך את ההקפות גם בכיכרות העיר. לא דמיינו איך דווקא שם, באוויר הפתוח, נצליח עד כדי כך להיפתח ולפתוח את ליבנו, ויחד איתנו לפתוח גם לבבות רבים אחרים.

מה שהתחיל כהקפות מסורתיות במעגלים הרגילים ועם השירים המוכרים, הפך תוך כדי תנועה להפגנה ענקית של אחדות ואהבה. מבלי לתכנן, מצאנו את עצמנו בכיכר הבימה, ניצבים זה לצד זה - אלו עם הדגלים השחורים, שלטי המחאה הנוקבים, הזמבורות והמגאפונים, ואנו, קומץ דתיים לבושים בלבן עם ספר תורה אחד במרכז. במבט ראשון, מעגל הריקודים של האנשים בלבן היה נראה כל כך זר בתוך ים המפגינים בשחור, והקטבים המנוגדים הללו הצטיירו כשני קווים מקבילים שלעולם לא יוכלו להיפגש. 

אלא שלפתע משהו קרה שם. בזמן שהשירה והשמחה התגברו, הלכו תחושות הניכור ופחתו. אט אט מחיצות הברזל הדמיוניות שהפרידו בינינו החלו להיסדק, ומפגיני שמאל רבים מצאו עניין דווקא בספר התורה ובשירי הקודש, מלאי האהבה והאמונה. צלם אחד שנכנס לתוך המעגל שלנו, סיפר שהוא בכלל בא להפגנה, אבל לא יכול היה שלא ללכת עם הלב שלו. מפגין אחר הרגיש שהוא חייב להחזיק את הספר, והמגאפון שהביא עמו כדי לצעוק דרכו לביבי שילך הביתה, הפך בן רגע למיקרופון עבור פיוט 'מפי אל' האהוב ושאר שירי החג.

באורח פלא, המרחק האדיר בין המחנות הלך והצטמצם, ועל אף כל מגבלות הקורונה, לא יכולנו שלא להרגיש את הקרבה העצומה. מפגינים רבים הגיחו לכיווננו, חלקם הצטרפו למעגל, אחרים הסתפקו במחיאות כפים מן הצד, ויש שפשוט עמדו והשתאו לנוכח המחזה החריג. לכולם היה ברור – זו לא עוד הפגנה, אף אחד כאן לא נגד, כולם פשוט בעד. אחד המוחים הבולטים ניגש אלי מרוגש ואמר מדם לבו – 'שיהיה לכם ברור, כולנו באותו הצד! שום דבר לא יפריד בינינו!', והוסיף בקשה שנעביר את המסר הזה גם לילדינו.

תוך כדי שירה, אני שומע ברקע קולות מוכרים מכיוון המפגינים ומתקשה להאמין. למעלה על התל, עומדת קבוצת מפגינים ומפגינות, עם כל אביזרי המחאה, ובמשך כמה רגעים, במקום לצעוק את המשפטים הרגילים על הדמוקרטיה שנהרסת להבנתם ועל השלטון המושחת, הוחלפו המילים ב'שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה'. מי היה מאמין, שבלב הפגנת השמאל הקיצוני, במקום למחות על השחיתות, תקבל התורה כזה מקום של כבוד?! 

ובעיצומו של כל הבלגאן, רעשי הזמבורות והדגלים, פתאום עוצרים לעשות קבלת עול מלכות שמים משותפת. נזכרים יחד שמה שבאמת עושה את כולנו לאחד זה רק - ה' אחד. באותו הזמן ידעו כולם, איך ספר התורה שמכוחו שרדנו הכול, רק הוא יוכל להיות גם התרופה לנגיף של שנאת החינם, שהוא אולי קשה עוד יותר מהקורונה. בערב הזה, בכיכר הבימה, עם כל חילוקי הדעות הנוקבים והתהום שמפרידה בינינו, הרגשתי חזק בליבי את מילות השיר שהתנגן שוב ושוב - עם ישראל חי!