כיסא רחמים

נישא תפילה שה' ידון אותנו על כיסא רחמיו, בעודנו לוחמים באויב של ימינו בעזרת מסכות, ריחוק חברתי ובידוד ביתי.

פייגי היימן , כ"ו בתשרי תשפ"א

Faigie Heiman
Faigie Heiman
Courtesy

את עוברת מכיסא אחד למשנהו. את מתחילה בחדר השינה, ישובה על כיסא מרופד בדוגמה ססגונית שקנית ב"מֵייסִיז" לפני חמישים ושמונה שנה. לכיסא כולל הדום תואם שבעלך הזמין מנגר ירושלמי כשגבך קרס וכמעט לא הצלחת לזוז ממקומך.
לאחר ששרכת את שרוכייך על ההדום, את עוברת לכיסא הנוח המודרני שרכשת אחרי פטירת בעלך.

כיסא הנוח החדש עזר לך לעבור את ימי האבל, עזר לך להרפות, עזר לך להרהר בחייך, בחייו ובחייכם המשותפים ולהתחיל מחדש. מכיסא הנוח את עוברת לכיסא המשרדי שאותו הוא עודד אותך לקנות כדי לשבת ולכתוב בנוחות. את עונה למיילים שלך ועוברת לכרית המרופדת המכסה את ספסל השיש בקצה הסוכה שלך במרפסת.

וילונות הסוכה נפתחים וחושפים נוף של רחוב תוסס לשעבר שבו שום דבר אינו זע. תושבי השכונה מצייתים להנחיות הממשלה והשכנים מבודדים בביתם. מאז שפֶלִיקס בעל המכולת חלה בקורונה והתאשפז, מצב הרוח השכונתי קודר. רבים התפללו ברחובות השכונה לרפואתו השלמה של החנוני החביב עד שהוא השיב את נשמתו ליוצרו בשעת בוקר מוקדמת בהושענא רבא.
נראה שמדובר במחלה, בווירוס מסוים שהולם בעולם כולו וכבר העביר למעלה ממיליון קרבנות לעולם שכולו טוב. "תישארי בבית, אימא, תישארי בבית! אל תצאי החוצה. טיול בוקר קצר יעשה לך טוב, אבל אל תצאי לקניות. הזמיני כל מה שאת צריכה באינטרנט". תזכורת טלפונית יומית מבנותייך.
בנך הצעיר מזהיר: "מסוכן שם בחוץ, במיוחד עבורך. תגידי לי מה את צריכה, אימא, ואקנה לך".

זה לא הסגר הראשון שלך. החל מהתקופה שבין פורים לפסח ואף לאחר מכן, הסגר מעולם לא הסתיים באמת. והיו גם שנים אחרות שבהן היית סגורה ומסוגרת בבית, מרותקת למיטה. היית בת תשע בסך הכול כשחלית במחלה ששיתקה אותך כמעט לגמרי. אביך היה מעביר אותך מהמיטה לכיסא וחוזר חלילה בזרועותיו, ואמך הייתה מאכילה אותך בכפית. "מחולית" או "כוריאה" – כך כינו הרופאים את אותה מחלת ילדים נדירה, סיבוך של זיהום הסטרפטוקוקוס. "כוריאה, מתאפיינת בתנועות קצרות, לא סדירות ומכֻוונות חלקית שאינן חזרתיות או קצביות אלא נראות כזורמות משריר אחד למשנהו". אלו היו תנועות עוויתיות ובלתי פוסקות של הזרועות, הרגליים והפנים שהשפיעו גם על דיבורך.

דוד הֶעשי סבר שרופא המשפחה המסור, ד"ר גודמן, אינו מיומן מספיק, וטען שעלייך לקבל אבחון מרופא ילדים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעת את צמד המילים "רופא ילדים". מעולם לא ביקרת אצל רופא מיוחד לילדים. משרדו של רופא הילדים היה באושן פארקווי, מרחק נסיעה ארוכה בחשמלית הישנים ועוד נסיעה קצרה יותר מביתך שבוויליאמסבורג. רופא הילדים הבטיח למאמא שתחלימי. הוא המליץ על מנה יומית של וִיפוֹרט, שמן ויטמינים בריח נוראי שטופטף לתוך מיץ התפוזים שלך מדי בוקר. לא יכולת לעשות דבר מלבד האזנה לאופרות סבון ברדיו ליד מיטתך, מיטה מתקפלת בחדר של סבתך, והתבוננות בסבתך היושבת על כיסא מתקפל וקוראת פרקי תהילים.

בגיל שתים עשרה תקפה אותך שוב המחלה בעקבות דלקת סטרפטוקוקוס נוספת ואובחנה כ"מחול ויטוס הקדוש". אותן תנועות קופצניות ואותו טיפול: מנוחה מוחלטת – בלי מתח, בלי ויכוחים, בלי ביקורת ובלי לימודים בבית הספר. "ואל תגרמו לה לבכות!" הזהירה מאמא את אחייך ואחיותייך. התנועות העוויתיות פסקו בהדרגה אחרי מספר שבועות שבהם הקשבת לכל מה שאמרו עלייך.

בגיל חמש עשרה המליץ דוד העשי על פרופסור גרמני, מומחה לב שעבד בבית חולים בחלק היוקרתי של העיר מנהטן. הוא אבחן את מצבך כקדחת שיגרונית ידוע גם כדלקת פרקים, תגובה בוגרת לאותו חיידק סטרפטוקוקוס שחדר לגופך בעת שסבלת מכאב גרון מספר שבועות קודם לכן. רשלנות ובורות הרחיקו ממך את הרופא, ותרופת הפניצילין לא ניתנה בזמן כדי לעצור את דלקת הסטרפטוקוקוס. הפעם לא היו תנועות עוויתיות ושרירייך לא הושפעו, אבל כאב הפרקים היה חמור. פניצילין, אספירין וויטמינים היו חלק מהטיפול, אך התרופה העיקרית הייתה מנוחה במיטה במשך חודשים ארוכים עד שבדיקות הדם הראו שקיעת דם תקינה.

זו הייתה השנה השנייה שלך בתיכון – שנת לימודים חשובה ועמוסה עבור מתבגרת פופולרית ופעילה בחברה – אבל את היית תקועה בבית, מרותקת למיטה. הפעם, לפחות, יכולת לאחוז עיפרון וגם כפית. הדלקת השפיעה על פרקייך, וכולם קיוו שלא תהיה לה השפעה על לבך. העסקת את עצמך בציור עיצוב בגדים וציור דמויות על דפי נייר ארוכים וחלקים. קראת ספרים, צפית בטלוויזיה וחברתך רחל ביקרה אותך בסוף כל יום כדי למסור לך את שיעורי הגאומטריה ולהכין אותך למבחן ה"ריג'נטס" של מדינת ניו יורק בסוף שנת הלימודים.

חודשים של ריתוק למיטה העשירו את דמיונך, ועם הזמן הפכו החלומות למציאות. כששאלת את ד"ר גודמן מה ומתי לספר לבעלך לעתיד על ההיסטוריה הרפואית שלך, הוא ענה: "כשתספרי לו על חצבת, חזרת ואבעבועות רוח, תוכלי להוסיף 'כוריאה' לרשימה". היית בטוחה שלעולם לא תפגשי אותו שוב, אך במקום זאת הוא צחק וקיבל אחריות. לאורך כל חייך הוא טיפל בך בכל מחלה ואחרי כל לידה עד שהיוצרות התהפכו ואת הפכת למטפלת שלו. הוא לא יכל לסבול את היפוך התפקידים הזה. הוא נרתע מהגשת העזרה שלך, ובכה כשכוחו לא עמד לו אפילו לפתוח פקק בקבוק קוקה קולה. 

היית שם וראית מה חיידק סטרפטוקוקוס יכול לעולל. בכל פעם שהיית מרותקת למיטה התברכת ברפואה שלמה ובהזדמנות לקום ולהתחיל מחדש. בעלך, לעומת זאת, לא התאושש. הסטרפ הרג אותו. 

היום צעירים הם חסרי סבלנות, וקבוצות של ישראלים חילוניים וחרדים (גם בארצות הברית) אינם מסוגלים לקבל את מציאות הַסֶּגֶר. סכנת הקורונה אינה קיימת לגביהם. הם לא מסוגלים להמתין בסבלנות. הם לא מסוגלים להישאר בבית. הם לא מסוגלים להקפיד על ההנחיות. הם חייבים לחגוג, הם חייבים להפגין. הם קופצים מהכא להתם בזרועות מתנפנפות ונאבקים בשוטרים כאילו כוריאה או מחול ויטוס הקדוש הם סיבה למסיבה.

ילדייך מתפעלים מהחוסן שלך, מהכוח להישאר לבד שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, בחול, בשבת ובחג. בחג הסוכות הכנת מדי יום את ארוחותייך ויצאת לאכול אותן לבד בסוכתך היפה. מדי בוקר הכנת את ארבעת המינים על השולחן בסוכה ובירכת עליהם לפני התפילה.

את ממשיכה לעבור מכיסא לכיסא ללא חיבוקים או קרבה. את קוראת, כותבת ומתפללת.
את מבינה את ההשלכות של התקף ויראלי, של פנדמיה כמו קוביד-19.

את חוזרת למטבח ומתיישבת על כיסא פשוט מעץ ופלדת אל-חלד כאילו שלחו אותך לפינה על התנהגות פרועה. חלונות המטבח פתוחים לרווחה, ובריזה ירושלמית קלילה נושבת פנימה. העלים בעץ האקליפטוס מלטפים את זגוגית החלון. מרגיע לראות את הטבע פורח על פני יקום חולה. את מתפללת בדממה שבורא העולם ידון את עולמו מכיסא רחמים ולא מכיסא של דין.

את מתפללת על נכדייך ונינייך שלא ראית מזה חודשים רבים. את מתפללת שהם יגדלו חזקים וחסונים, שחייהם יצפו לעבר נופים יפהפיים, ושלעולם לא יושיבו אותם בבידוד על התנהגות שאינה הולמת. שהם תמיד ינהגו בתבונה ובשיקול דעת למרות כל מהמורות החיים. שהם יכירו את האויב ויאבקו בו כמו שצריך.

הפעם, המלחמה באויב דורשת חבישת מסכות, שמירה על ריחוק חברתי ולפעמים אף בידוד. היא מאלצת אותנו להישאר בבית ולעבור מכיסא לכיסא. 

חתנך שלח לך סרטון וידאו עוצמתי, סיפור שמספרים לילד צעיר לפני השינה על העולם כפי שהוא היה לפני 2020, לפני הפנדמיה. העולם הזה היה אמור להעשיר את הבריאה הנפלאה של הקב"ה, אבל האנשים, הטכנולוגיה והפוליטיקאים קלקלו הכול! הכבישים המהירים והאוטוסטרדות, הדרכים והתשתיות – כולם התמלאו ברכבים הפולטים גז ועשן ומרעילים את שמי התכלת הנהדרים של בורא העולם. זה לא היה אמור להיות כך, אבל זה מה שקרה. האוקיינוס התמלא פסולת פלסטית והחופים נהרסו מזבל. ואז האנושות נענשה. מגפה פשטה על פני חברות מפורקות, זועמות, דיספונקציונליות וחסרות אמונה.
והילד התמים שואל באותו סרטון עוצמתי, המנסה להתחקות אחר סיבות המגפה:
"אבל למה אלוקים היה חייב לעשות את כולם חולים?"
את כבר יודעת את התשובה:
"ילדי, חייבים לחלות לפני שמתחילים להבריא".

פייגי היימן זכתה בפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של משרד החינוך, האגף לתרבות יהודית. כתושבת ירושלים, היא סופרת פופולרית של סיפורים קצרים, מאמרים וספר זיכרונות בשם "בת למכירה" וחוגגת את שישים שנות ירושלים בגבורה.