תהלה פרידמן
תהלה פרידמן צילום: דוברות

בדרך כלל כשהחגים מסתיימים אני מברכת "מועדים לשגרה". יש איזו ציפייה פנימית כזו, שיתחדשו וישובו ימי החול. בדרך כלל, כך אומרים הוותיקים, כשכנס החורף של הכנסת מתחיל יש איזה חגיגיות באוויר וכניסה לעבודה של חקיקה, פיקוח; יצירה. לעשיה.

השנה אין. את החגיגיות במשכן החליפו הדכדוך ואווירת הכאוס. הילדים בבית והאופק עוד רחוק, אבא ואמא בביתם והסכנה עדין קרובה, הג'גלינג הבלתי נסבל, המצוקה בכל מקום. אבל גם, תחושה חריפה של העדר תוחלת. תחושה שהגענו אל הקצה.

תמכתי מאד בהקמת ממשלת אחדות. חשבתי שאסור להמשיך לגרור את המדינה לבחירות אחרי בחירות. שבתוך משבר כל כך גדול אפשר יהיה להתעלות מעל אינטרסים אישיים ולמצוא את הדרך לעבוד יחד על אף חילוקי הדעות. ושחייבים להביא את המדינה ליום שאחרי נתניהו בחתיכה אחת.

אני עדיין חושבת ככה. אבל במציאות זה פשוט לא קורה. אין דרך להמשיך ככה וגם אין טעם. תוך שבועות ספורים תצטרך להיות הכרעה. ברורה.

או שהמגה-משבר הזה מתחיל סוף סוף להתנהל בצורה סבירה או שאין יותר שום טעם בקיומה של הממשלה הזו. מה זה צורה סבירה? די פשוט. העברת תקציב מדינה בלי טריקים ובלי "קופסאות" וקבלת החלטות ענייניות – מה טוב לישראל ולא פוליטיות – אישיות.

המשבר הזה מנוהל כל כך גרוע בראש ובראשונה כיוון שמי שעומד בראש המערכת בחר בנבצרות.

זו לא עמדה משפטית או פוליטית. זה גם לא קשור לשאלת האשמה בפלילים. זו קריאת מציאות פשוטה. נבצרות משמעותה חוסר יכולת לנהל את ענייני המדינה ולעמוד בתפקידיו במקביל לניהול העניינים המשפטיים.

האם אפשרי מבחינה חוקית לעשות את שניהם? כן. האם זה אפשרי תאורטית? אולי. זה קשה מאד. כי צריך להיזהר לא להתקרב למינויים רגישים. להתאמץ מאד לייצב את המערכת השלטונית. לא להתקרב להחלטות בנוגע להפגנות נגדו. לא לדבר על מערכת המשפט. וזה פשוט לא עובד.

לצערי ראש הממשלה שלנו פשוט בחר עד היום בדרך ההפוכה. לא להעביר תקציב. לא לאפשר למערכות השלטון והרשויות המקומיות לתפקד. לא לקבל החלטות ענייניות כמו יחס מותאם לאזורים וציבורים עם רמות תחלואה שונות, ההחלטות מתקבלות על בסיס השתייכותם הפוליטית של הקהלים ולא על סמך נתונים מספריים. לא למנות מנכ"ל משרד משפטים או פרקליט מדינה. לייצר חוסר יציבות תמידית. וכמובן עיסוק אובססיבי במערכת המשפט, ובהפגנות.

והתוצאות משתקפות באמון ציבורי יורד והולך, באי ציות אזרחי נרחב שמתרגם את עצמו לאובדן חיי אדם.

אם אנחנו רוצים יציבות שלטונית - חייבים להעביר תקציב שיאפשר למערכת לפעול בצורה מתוכננת ומסודרת במקום לעסוק כל היום בכיבוי שריפות. משתוללת בחוץ מגיפה ואנחנו חייבים לפנות את הזמן כדי למגר אותה ולא כדי לאשר קופסאות ומענקים. כבר כמעט שכחנו אבל תקציב מדינה הוא דבר הכרחי. מה עוד צריך בשביל יציבות? יציאה דיפרנציאלית וזהירה מהסגר. אזורים אדומים – סגורים. אזורים ירוקים – לפתוח לאט ובזהירות.

כל בחירה אחרת – בלי תקציב או סגר לכולם בלי קשר לרמות התחלואה השונות היא בחירה בנבצרות. ועם זה אי אפשר להמשיך. ניסינו ככל האפשר. אבל הנזק גדול מידי.

השבוע אמר לי אחד משרי הממשלה "את יודעת שהמשמעות של מה שאת אומרת הוא שכנראה לא תמשיכי להיות חברת כנסת". הוא אמר את זה כאילו מדובר באיום קיומי. משכתי בכתפיים.

אני שמחה ומודה לקב"ה על הזכות לשרת בכנסת, אם יש דרך לעשות דברים. לקדם. ליצור. כרגע אין.

מיצינו.