זהירות, קרחון

את סיפור טביעתה של הטיטאניק כולנו מכירים. עכשיו אנחנו גיבוריה של טרגדיה דומה מאוד, אבל הפעם יש באפשרותנו למנוע את ההתרסקות

איה קרמרמן , כ"ח בתשרי תשפ"א

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

"אנשים צועקים, בוכים, מתחננים שנציל אותם. אבל פחדנו שאם רק נתקרב אליהם, נתהפך, נצלול איתם למצולות. נישאב במערבולת אינסופית. סתמנו אוזניים וברחנו".

לא יודעת אם גם אתם מרגישים ככה, אבל אני מרגישה כאילו אני צופה ב'טיטאניק'. ראיתי את הסרט המתיש הזה בעבר. יודעת איך מסתיים הסיפור. פחות הפי אנד. רק שהפעם אני לא צופה מהצד, לא מהספה והמזגן. הפעם אני צופה פעילה, נמצאת פונקט באמצע הסיפון. נחשו מה, כולכם איתי. כולנו על הספינה שאמרו עליה שהיא חסינה מטביעה. ונחשו מה, כבר התנגשנו בקרחון.

יכול להיות שחלקכם יגידו: "מה פתאום. לא יודעים על מה את מדברת. עכשיו יצאנו מהסוכה הנפלאה, אנחנו מלאי תקווה, מרומָמי נפש". רק להזכיר שבמקרה של הטיטאניק, סוכת עורו של לווייתן זה יותר בתוך הבטן שלו, יחד עם סבא ג'פטו, ופחות ימות המשיח. אז גם אני, כמוכם, יצרתי למשפחה שלי את הקפסולה האולטימטיבית. סוכת זולה, א־לה נואיבה, בלי הסריחה של הגמלים. גם אני עשיתי בטן־גב לשבוע שלם כי אין אורחים ותקעתי כמויות של אוכל. וכן, גם אני הרגשתי שה' אוהב אותנו כי הוא עטף אותנו בענני כבוד וזיכה אותנו בכזו מצווה כיפית ומתוקה. נו, אז מה טיטאניק עכשיו?!

המנותקים מקומה 14

גם על הטיטאניק היו חדרי פאר, עם נוף של מים של מטה ומים של מעלה. חדרי VIP של המכובדים, כמו שרים, רמטכ"לים או נשים מיוחדות ממש שזקוקות דחוף לפן. כן, גם בטיטאניק היו מחלקות. לפי עושר, שליטה וכבוד. גם בטיטאניק אלו שהתגוררו בקומה ה־14 אכלו בונבוניירות ועוגות קרם ביסקוויט, הסתכלו למטה וראו את האנשים הפשוטים כנמלים. או אולי לא ראו אותם בכלל. נכון שכרגע בא לכם שהם יהיו הראשונים לטבוע? מטאפורית כמובן. נכון שנמאס לכם לשמוע את התירוצים שלהם, למה הם חייבים חדר עם חלון כדי לארח את החבר'ה הפוטוגניים שלהם, בעוד אתם ישנים על מיטת קומתיים מצ'וקמקת בחדרון קטן בבטן האונייה? נכון שנמאס לכם לשמוע את ההתנצלות שבושלה מראש יחד עם ארוחת הערב המשפחתית הגרעינית לדורותיה, כולל בני דודים מדרגה שלישית?

אז בואו נירגע מהרצון שלנו שכולם יתפטרו. קָצָה סבלנותנו מחוסר הערבות ההדדית שלהם. קנס למפרע מזמן לא מניח את דעתנו. להמשיך להחזיק שלטים של 'מנותקים נמאסתם' כנראה לא מזיז למנותקים. בוקר אור, זה בדיוק העניין - הם מנותקים. אבל בואו נהיה כנים. כולנו כאלה. סבבה? כולנו. בלי יוצא מהכלל. כולנו מרגישים שמותר לנו קצת, בקטנה ככה, לעגל את הפינות, לשייף להן את השפיץ. לדתיים - כי תפילה היא קודש. למפגינים - כי הם נלחמים על הדמוקרטיה למען כולנו. ליורדי הים של חוף שרתון - כי הם חייבים להריח אוויר מלוח בשביל השפיות. לסבים ולסבתות - כי בחייאת, כמה זמן אפשר להישאר בבית ולראות את השנאה בחדשות, וכי הם מתגעגעים לקבל חיבוק מהנכדים. לאלו שנמאס להם להינמק בבידוד כבר עשרה ימים ועשו בדיקת קורונה שיצאה שלילית. לאלה שיש להם בונגלו בטבריה עם השם שלהם על הדלת. בקיצור, כולנו. לכל אחד מאיתנו תירוץ סופר־מעולה למה לו מותר. כולל לרב החובל של הספינה השוקעת שלנו, או למשקיף הצבאי על ראש התורן שאמור לשמור שלא נתרסק. אין ישראלי שלא ימצא שלושה תירוצים למה זכותו להפר את הסגר. אנחנו התירוצניישן במיטבה. אילו רק היה ניתן למכור תירוצים לאמירויות.

אתם יודעים מה עוד? כולנו כאלה, עם רצון לגור בקומה ה־14, להרגיש שה' בירך אותנו בכול מכול כול. יתרה מכך, בימי הדין והכפרה, גם מול ה' יתברך אנחנו רוצים להיות הנבחרים, מבקשים שידון אותנו לפנים משורת הדין. כי בואו נודה, לפי הדין, אנחנו אפעס לא משהו. כן, אנחנו מבקשים להרגיש חמלה וחסד. שהוא יעטוף אותנו ברחמיו. יביט עמוק ללב שלנו ויראה שלא משנה כמה נפלנו, הלב שלנו מחובר בנקודת האמת אל הטוב. גם אנחנו רוצים להרגיש שהוא החליק לנו את הדרך, יישר לנו את המדבר, הרשה לנו לעקוף הנחיה או שתיים. אבל כשמדובר באחר שרוצה להרגיש כמונו, אנחנו פחות טולרנטיים. הכי טוב להיות רגישים (רק) לרצונות של עצמנו.

היום שבו נגיע לחוף

להזכיר לכם איך נגמר סיפור הטיטאניק? רק עשרים סירות הצלה הורכבו על האונייה, בנימוק שהן מכערות את צילומי ההשקה. עשרים סירות הצלה שהספיקו רק לכמחצית מהנוסעים ואנשי הצוות. אבל בכל זאת, מה הם חיי אדם מול הלוק המושלם והצילום עם הגוונים הנכונים?

מרימים גבה? גם אנחנו מתנהגים ככה. מעדיפים אלף דברים אזוטריים על פני "וחי בהם" או "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" או "פיקוח נפש דוחה" או עוד מנטרות יהודיות, שכנראה אנחנו טועים לחשוב שאבד עליהן הכלח.

בטיטאניק ז"ל, מי שקפץ ראשון לסירות ההצלה המצומצמות - ניצל. השאר טבעו או קפאו ללא מושיע במי הקרח האטלנטיים. מתוך 1,110 אנשים שיכולים היו להינצל, ניצלו 712 בלבד. למה? ערבות הדדית וחשיבה על האחר היו פחות חזקים ברגעי השבר. נשמע מוכר וקרוב מדי.

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו לסירת ההצלה. עטפנו את עצמנו בקפסולה הפרטית, בסוכה היפה. מסביבנו דם, אש ותימרות עשן. למטה גלים סוערים. מימין סירה שוקעת. אני יכולה לנסות לחתור שמאלה, אבל לא אוכל להתרחק ממש. לא אוכל להתעלם או לברוח רחוק מספיק כדי להציל את הקפסולה הפרטית שלי. כי בניגוד לטיטאניק, אצלנו סירות ההצלה קשורות אחת בשנייה. אולי בחבל דק, העומד להיקרע בין הגלים הסוערים, אבל הן קשורות. לטוב ולרע, אנחנו תלויים זה בזה. אם סירה אחת תתהפך, גם מי שיושב על סירה רחוקה יתהפך. אולי הסירה שלך או שלי.

יום אחד, היום שבו תשכך הסערה ונגיע לחוף מבטחים, נעמוד זה מול זה ונבין שאין יותר אני מול אתה. לא אתה חשוב ולא אני. יש אנחנו. שלובים זה בזו. כי רק ככה נצליח להינצל.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

שקשוקת תפוחי אדמה
צילום: איה קרמרמן

שקשוקת תפוחי אדמה

אחרי שאכלנו בסוכה שקשוקה רגילה, שקשוקת מנגולד ושקשוקה עם גבינות, הגיע הזמן להמציא. זו התוצאה, עם ניחוח אמריקני של ארוחת בוקר כבדה.

המצרכים:

1 בצל קצוץ // 1 כרישה קצוצה // 3 תפוחי אדמה קלופים ופרוסים לפרוסות בעובי ½ ס"מ // 3 כפות שמן זית // ½1 כוסות מים // כמה קוביות של גבינה בולגרית (לא חובה) // 8-­10 ביצים // מלח ופלפל

אופן ההכנה:

מטגנים את הבצל במחבת עמוקה בעלת מכסה // מוסיפים את הכרישה הקצוצה למחבת ומטגנים עד שהיא משקיפה // מוסיפים את תפוחי האדמה וחצי כוס מים, מנמיכים את האש וסוגרים את המכסה // כאשר המים מתאיידים, מוסיפים עוד כחצי כוס מים וחוזרים על אותה הפעולה. אנחנו מנסים להגיע לכך שתפוח האדמה מבושל, אבל לא סמרטוטי. חוזרים על הפעולה שוב אם יש צורך // אחרי שתפוחי האדמה מרוככים, מוסיפים כף שמן נוספת כדי שהם יקבלו צלייה לכיוון הצ'יפס // יש לערבב בזהירות רבה, כדי שלא יישברו או יהפכו לפירה // כאשר תפוחי האדמה מקבלים הזהבה קראנצ'ית, מוסיפים את הביצים אחת אחת // מי שאוהב את הביצים רכות, מנמיך את האש ומשאיר את המחבת ללא מכסה. מי שאוהב את הביצים מבושלות לחלוטין, סוגר את המכסה // כשהביצים עשויות למחצה, מפזרים מעל את הגבינה הבולגרית, מעט פלפל ומלח.