הרב ד"ר חנן יצחקי
הרב ד"ר חנן יצחקיצילום: דוד הוכברג

התחלה/ לפני 49 שנים בפתח תקווה. השלישי מתוך ארבעה אחים ואחיות.

אבא/ ד"ר אפרים יצחקי (78). שימש מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, וכיום מעביר שיעורים במסגרות שונות. "בעל כוח התמדה מדהים. אבא לומד בלי סוף, כותב ומרצה. דמות מאוד משפיעה ונותן דוגמה אישית, מציב לנו רף גבוה ומראה שתמיד יש לאן לשאוף".

לשאוף גבוה/ "אבא נולד ברומניה בתאריך 20.01.1942 - היום שבו הוחלט על הפתרון הסופי בוועידת ואנזה. הוא תמיד אומר שעצם הלידה שלו היא הניצחון על הנאצים. בגיל שמונה עלה ארצה, גדל במעברות והתגלגל בבתי יתומים. בתיכון הגיע לישיבת כפר הרוא"ה ובנה את עצמו לבדו כנגד כל הסיכויים. יש לו כוח רצון מדהים והוא הצליח בחיים בגדול. היה מנהל בית ספר, עשה דוקטורט, גידל משפחה לתפארת".

אמא/ רות (77). "מורה אגדית בפתח תקווה. המון תלמידות התחנכו על ברכיה. הכירה את אבא בבני עקיבא. אמא מתנדבת בהמון מקומות, מעבירה שיעורים, מארגנת פעילויות, שרה במקהלה. יש בה ראיית הטוב בכל אדם. תמיד נותנת את כל כולה למען האחר".

מלאבס/ נולד וגדל בפתח תקווה. "זכיתי לילדות הכי טובה שיכולה להיות. הייתי פעיל בסניף בני עקיבא מלאבס כחניך וכמדריך. הייתה לנו גאוות יחידה בסניף. החיים החברתיים והדתיים בגיל הנעורים היו סביב הסניף, מה שעיצב אותי והשפיע על מי שאני היום".

אלוף/ "כנער אהבתי מאוד ספורט. הייתי בנבחרת הכדורסל בישיבה התיכונית ובקבוצת האתלטיקה". זכה בתואר 'אלוף הישיבות התיכוניות לקפיצה משולשת' בתחרות שנערכה בגבעת וושינגטון.

אהבת תורה/ למד בישיבה התיכונית בני עקיבא נחלים. "הר"מ שלי, הרב עדיאל לוי, השפיע עליי מאוד. הלימוד שם היה ברמה גבוהה. אני זוכר את עצמי יום אחד מטייל ליד בתי הר"מים ורואה את אחד הרבנים שלי יושב במרפסת עם סטנדר ולומד תורה לעצמו בנעימה שלווה כזו. אני זוכר שזה מאוד הרשים אותי".

להסדר/ משם פנה לישיבת ההסדר הר עציון. "בשבוע־ישיבה ישבתי בבית המדרש, למדתי ואמרתי לעצמי 'כאן אני רוצה להיות'. התלהבתי מהגודל, מהלימוד, מהרצינות, מהסדר של הדברים". שמונה שנים למד בישיבה, "שנים מעצבות ביותר".

יראת הרוממות/ "בישיבה למדנו בצורה רצינית ומעמיקה, וכמובן דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל מאוד השפיעה עליי, ביראת השמיים המדהימה שלו ובחוכמה העצומה שלו. התלמידים התייחסו אליו ביראת הרוממות. הוא היה האיש הכי נעים־שיחה, אבל כל כך נשגב".

צבא/ שירת בחיל החינוך. "התפקיד שלי היה להעביר הרצאות בנושא אקטואליה לחיילים. כנראה החיידק של החינוך בער בתוכי כבר אז, ומאוד נהניתי מהאתגר ומהמפגש עם החיילים".

החצי השני/ יעל (48), מורה במקצועה. חמש שנים עמדה בראש האולפנה בשוהם, וכיום מלמדת תורה במדרשות לנשים. "היא הייתה שבט מתחתיי בבני עקיבא, ובגלל שגרה קרוב, ליוויתי אותה הביתה. ככה הכול התחיל. אנחנו נשואים כבר 26 שנה. היא הכול בשבילי, החברה הכי טובה שלי. שנינו עוסקים בחינוך ולימוד תורה, ונהנים לשבת יחד להכין שיעורים וללמוד, זה נורא כיף".

הנחת/ שמונה. הבת הבכורה אביגיל בת 25, יותם בן 24, אחינועם בת 22, איילה בת 21, מלאכי בן 18, מיכאלה בת 15, עילאי בן 12 והקטנה עמיטל בת 8, נקראה על שם הרב יהודה עמיטל זצ"ל. "יש הרבה נחת ושמחה מהם, וברוך ה' יש גם שלושה נכדים".

בחזרה למקורות/ כזוג צעיר קבעו את ביתם ביישוב אלון שבות שבגוש עציון. במשך שלוש שנים היה אברך, והשלים בהן לימודים לתעודת הוראה והסמכה לרבנות. משם עברו לגור בפתח תקווה, והוא שימש ר"מ בישיבת בני עקיבא נחלים. "לחזור וללמד במקום שבו התחנכתי - זו הייתה חוויה מעניינת. הרבה מורים שלימדו אותי הפכו פתאום לקולגות. זה פותח אצלך זווית רחבה יותר על מלאכת החינוך".

לשליחות/ לאחר שלוש שנים ארזו מזוודות וטסו לשליחות בטורונטו, קנדה, שם שימשו מורים בבית הספר הקהילתי היהודי. "מדובר בקהילה יהודית ענקית. יש שם כל מוסדות הדת שצריך והווי יהודי עשיר. יש לחברים בקהילה חיבור גדול לישראל, הם לגמרי אוהדים את הרעיון הציוני. בתי הכנסת מפוצצים באנשים, ופעם בשנה יש צעדה גדולה ומרשימה לתמיכה בישראל".

משתלבים/ "הילדים שלנו השתלבו מהר מאוד במקום החדש ורכשו חברים חדשים. בקהילה שם מתחילים לדבר עם הילדים בעברית מגיל הגן, והכרת השפה הקלה מאוד את ההשתלבות שלנו. חלק מהמקצועות לומדים בעברית, ואת האנגלית הם רכשו לאט לאט. היינו כמה משפחות ישראליות של שליחים, והפכנו לחבורה מאוד מגובשת וחדורת תחושת שליחות".

התובנות/ "התחברנו לקהילה, חשנו משמעות בעשייה ובסופו של יום זכינו לחוויה מאוד טובה ואפילו מעצבת. זה פתח לנו צוהר ליהדות העולם ולמדנו מקרוב על הקשר ההכרחי בין מדינת ישראל ליהודים על פני הגלובוס. חלק מהקשרים עם חברי הקהילה נשמרים עד היום. כל תלמיד שעולה לארץ משמח אותנו מאוד. יש תלמידים שזכיתי לחתן. השנים בשליחות היו עבורנו טובות מאוד".

חוזר הביתה/ בני הזוג שבו לישראל לאחר ארבע שנות שליחות, וקבעו את ביתם ביישוב נוף איילון. חנן למד לתואר שני בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. "הלימוד לא היה כופרני, ומצד שני לא מרומם נפש, אבל היה לי מעניין מאוד. המנחה שלי לתזה הייתה פרופ' ורד נועם, שקיבלה את פרס ישראל ביום העצמאות האחרון. כתבתי על מערכת החינוך בתקופת חז"ל".

מחנך/ במקביל ללימודי התואר, לימד בתיכון הדתי הרטמן בירושלים. "היינו צוות חינוכי מגוון. זה בית ספר שהלימוד בו מאוד רציני, ויש המון התנדבויות ונתינה לזולת". חמש שנים חינך במקום.

לאקדמיה/ בהמשך פנה להדרכה פדגוגית בתנ"ך במכללה האקדמית לחינוך אפרתה. "התפקיד שלי היה ללוות את הסטודנטיות בבתי הספר בשיעורי הניסיון בכיתות". במקביל החל בלימודי הדוקטורט בתלמוד. "מי שליווה אותי בדרך לדוקטורט היה ד"ר מאיר רפלד ז"ל. איש בעל ידע עצום ואישיות יוצאת דופן. נפגשנו אצלו בבית כמה פעמים, ותמיד יצאתי בתדהמה מהגדלות שלו".

דוקטורט/ על בעל ה'פתחי תשובה', הרב אברהם צבי הירש אייזנשטט זצ"ל, פרשן של השולחן ערוך. "הוא חי לפני כמעט 200 שנה. לא נכתב עליו הרבה, והדוקטורט שלי היה לנתח את כתביו. את הכרך הראשון הוא הוציא בגיל 22, הייתה לו גאונות מדהימה וידע תורני שאי אפשר לתאר. אלו היו בשבילי שלוש שנים מעשירות ומהנות. גם זכיתי ללימוד תורה, ובנוסף הלימוד היה פוקח עיניים ומעשיר".

מרצה/ במכללת אפרתה הוא משמש מאז ועד היום מרצה בחוג להיסטוריה ובחוג לתושב"ע, ואחראי על העבודה המעשית של הסטודנטיות. לפני שנתיים מונה לראש התוכנית לתואר שני בזיכרון, מורשת ישראל וחינוך. "תואר מרתק וייחודי שנוגע בזיכרון של כולנו".

היסטוריה וזיכרון/ "לפני כמה שנים הבינו החוקרים שהיסטוריה היא בעיני המתבונן. לדוגמה, קרה אירוע ביטחוני בארץ ועיתון 'בשבע' ועיתון 'הארץ' מדווחים עליו, האם זה יהיה אותו דיווח בדיוק? אנחנו בחוג מנתחים לא את האירוע ההיסטורי עצמו, אלא איך האירועים נתפסים ועוברים הלאה לדורות הבאים, וגם את אלו שנדחקים לקרן זווית בתודעה הלאומית או האישית".

מה הסיפור/ "היסטוריה היא אירוע שקרה. השאלה איך אנחנו זוכרים ותופסים אותו. למשל, למדנו שטיטוס החריב את בית המקדש, ובגמרא הוא מתואר כרשע מרושע. אבל יוספוס פלביוס בכתביו מתאר שטיטוס דווקא הורה לא לשרוף את בית המקדש ורץ עם חייליו לנסות לכבות את השריפה. אז מי היה טיטוס?".

מה הסיפור 2/ "אנחנו חוקרים את הזיכרון בחברה הישראלית, שנוגע באינסוף זוויות, כמו למשל יום העצמאות או יום הנכבה, יום רבין, יום ירושלים ועוד. סטודנטית שלנו חקרה את מורשת הזיכרון של גוש קטיף מול מורשת הזיכרון של פינוי ימית. איך מפוני ימית נתפסים לעומת המגורשים מגוש קטיף. זה מרתק, כי דרכי הזיכרון מתעצבות ומשתנות במהלך השנים ונוגעות בכל תחומי החיים שלנו".

משקפיים אחרות/ "גם חגים נתפסים אחרת בתודעה. למשל, חג החנוכה. חקרנו מוטיבים חינוכיים בגני ילדים ומצאנו שבהכנות לחג החנוכה בגן חילוני המוטיב המרכזי היה האור והחושך, 'באנו חושך לגרש', בגן הממלכתי־דתי המוטיב המרכזי היה בית המקדש, וב'חדר' החרדי למדו על הניצחון של לימוד התורה וכמה התורה שמרה עלינו. ההיסטוריה היא אותה היסטוריה, אבל כל אחד שם את הזרקור על מסר אחר, וככה מנחילים זיכרון לדורות הבאים".

רב המכללה/ מכהן כרב המכללה זה כשש שנים. "התפקיד הוא בעיקר מענה לשאלות פרטיות של סטודנטיות, הן בנושאים הלכתיים והן בנושאים אחרים שבהם הן מעוניינות להתייעץ עם רב". בנוסף הוא אחראי על החיים הדתיים במכללה, כמו דברי תורה לקראת אירועים שונים, אחריות על לימודי ההלכה במכללה, וכן אחריות טכנית על עניינים שונים בקמפוס: כשרות הקפיטריה, בדיקת מזוזות ועוד.

שאלות מהחיים/ בתפקידו כרב המכללה הוא עוסק בהתוויית מדיניות כללית ובשאלות הנוגעות למוסר ואתיקה, וראייה רחבה של שילוב ההלכה בשדה החינוך: "התמודדות עם לשון הרע בחדר מורים, מוסר עבודה ותשלומים, אתגרים של סטודנטית דתית בבית ספר חילוני, עבודה משותפת של גברים ונשים ועוד".

אם זה לא היה המסלול/ "המסלול התורני מרתק אותי. כנראה שהייתי עוסק בללמוד, ללמד ולהפיץ תורה".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב/ "אין זמן קבוע להשכמה, והקורונה לגמרי שיבשה את הסדר שעוד קצת היה - לא נוסעים לעבודה, אלא מלמדים מהבית. גם הילדים הולכים לישון בשעות משוגעות, כך שממש אין סדר יום קבוע. לומד דף יומי ופרק משנה יומי, נוסף על הכנת שיעורים והעברתם".

פלייליסט/ "מאוד בנאלי: ישי ריבו, שולי רנד. במוזיקה הישראלית עדיין אוהב את המוזיקה שעליה גדלתי בשנות השמונים: אריק איינשטיין, מתי כספי ויהודה פוליקר".

השבת שלי/ נהנה במיוחד מהמניין המאוחד שבו הוא מתפלל, עם כל העדות וכל הנוסחים. "למדתי ככה הרבה נוסחים, פיוטים ומנגינות שלא הכרתי".

דמות מופת/ רש"י. "בחירה בלי קשר לשם המשפחה הזהה שלנו. רש"י מדהים בפשטותו, בגאוניותו ובידע העצום שלו. מדהים איך הוא התקבל בכל עם ישראל".

מפחיד אותי/ הזִקנה. "סבתא שלי הייתה חולת אלצהיימר ובמשך יותר מ־15 שנה גרה אצלנו בבית כשאני הייתי נער. מאז אני מאוד מתכוון בפסוק 'אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'".

משאלה/ "'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - קודם כול בין היהודים לבין עצמם, וגם עם העמים האחרים. הלוואי".

כשאהיה גדול/ "להמשיך ביתר שאת מה שאני עושה עכשיו: ללמוד וללמד תורה. לנסות להאהיב את התורה כמה שאפשר".

לתגובות: [email protected]