ממרכז הרב למרכז הליכוד

בריאיון תחילת קדנציה חושף ח"כ עמית הלוי את מאבקיו מול חומת הפקידות שחסמה את דרכו כעוזר שרת התרבות מירי רגב.

עפרה לקס , כ"ח בתשרי תשפ"א

ח"כ עמית הלוי
ח"כ עמית הלוי
צילום: מירי שמעונוביץ

יום חמישי, מסדרונות הכנסת ריקים מאדם, אבל חבר הכנסת החדש עמית הלוי נמצא בלשכתו, לבוש בחליפה, כיאה למקום ולתפקיד. ההפתעה מגיעה כשמשפילים מבט אל הרצפה. רגליו של הלוי נתונות בגרביים וסנדלים.

כשאני שואלת אם זו המזכרת שהוא לוקח איתו מעשר שנות לימודיו בישיבת מרכז הרב, הוא מחייך ומסביר שממש לא. הוא פשוט התכוון לעלות הבוקר להר הבית, דבר שהוא משתדל לעשות שלוש פעמים בשנה, במיוחד מאז שהפעילות שלו במפלגת הליכוד הפכה אינטנסיבית.

"החוויה שלי בחודשים האחרונים היא שאני חייב להיות בקוקטייל הזה וחייב להיות במפגש ההוא. זה לא שיש מה לעשות שם, אבל זה נקרא להיראות. הדבר הזה עומד מול המצווה 'ייראה כל זכורך'. להיראות. השאלה היא את מי אתה מחשיב במשחק הפוליטי ואיפה אלוקים בתוך המגרש הזה. אז גם שם, בהר הבית, תיראה מדי פעם. זה נותן פרופורציה לכל המקומות הנחשבים".

אם שמעתם בקולו ביקורת מרומזת על השיטה, לא שמעתם נכון. לא אכפת לו לרוץ בין אירועים של חברי מרכז. "אני דווקא רואה את זה כמשהו חיובי. אחד הדברים הטובים והחשובים בליכוד הוא שהיא מפלגה דמוקרטית. אני נבחרתי על ידי הציבור ומחויב לו. אני לא בסידור עבודה של האדמו"ר מגור או נפתלי בנט או בני גנץ. זה עולם אחר".

המצב בהר הבית, אומר הלוי, "בלתי מתקבל על הדעת". ההר הוא אקס־טריטוריה. "זה חייב להשתנות, אין ספק. מדברים על 'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים', במיוחד עכשיו בהסכם עם איחוד האמירויות. טוב שיבואו להתפלל מכל העמים, אבל יש עם אחד שההר נמצא בארץ שלו ואין לו גישה חופשית למקום. העובדה שיהודי שעולה להר הבית, הליבה של המורשת היהודית, נכנס על קצות האצבעות ויש עליו שמירה של המשטרה, הוא בלתי נסבל ומחייב שינוי, ואני חלק מאלה שלוחצים ודוחפים לזה".

הצד הימני של יוסי ביילין

עשייתו הציבורית והפוליטית של הלוי (49), נשוי לעירית ואב לשישה, שנכנס בקיץ האחרון לכנסת, החלה בהסכמי אוסלו והמשיכה בעקירה מגוש קטיף. "החלטתי להפסיק להיות מפגין. התפקדתי לליכוד ונבחרתי למזכירות הליכוד". במשך שנים היה פעיל במפלגה. לימים, כשהפכה מירי רגב לשרת התרבות, הפך הוא לראש המטה שלה. "בגלל השנים הרבות שעשיתי במכללה למדינאות, והרצון לבחון עד כמה אפשר לתרגם את שפת הדעת הזאת לניהול מדיניות בפועל, הסכמתי לכהן בתפקיד. זו הייתה הזדמנות טובה. שנתיים של התנסות מאוד אינטנסיבית".

את המכללה למדינאות ייסד הלוי יחד עם ד"ר אסף מלאך לפני 14 שנים, ועד לאחרונה אף הוביל אותה. את הרעיון המכונן של המכללה הוא כתב כתלמיד צעיר במרכז הרב. "לבני הגיל שלי, ובהם שותפי ד"ר אסף מלאך, ד"ר אביעד בקשי ואחרים, לא היו מקורות להרחבת הדעת בתחומי החיים הציבוריים, חוץ מאלו שהיו המיינסטרים, קרי האסכולות הקוסמופוליטיות הליברליות". הפעמון שצלצל חזק ועורר אותו לשאול שאלות על התיאוריות המקובלות היה הסכם אוסלו.

"אוסלו היה שיגעון. בעיניים פשוטות של אזרח, רבין הוא מר ביטחון, ופתאום אתה צופה בטלוויזיה בשיירה של ערפאת נכנסת לעזה. זה נראה הזוי. איך יכול להיות שהחבורה הזאת, של אנשים שנאמנים לחזון הבן־גוריוני - קיבוץ גלויות, ביטחון והתיישבות - מסתובבים פתאום ב־180 מעלות?".

הלוי החליט להעמיק בעניין וישב לשיחה עם ד"ר יוסי ביילין, אדריכל הסכם אוסלו. "הוא סיפר לי שכשאביו כתב לאמו מכתב רומנטי בשנת 51', הוא ציין בראשו 'שנה ג' לגאולתנו'. הוא אמר לי: 'אני הדלקתי נרות במצדה ובתל חי יותר ממך', וזה כנראה נכון. אז איך הוא הפך למר 'מזרח תיכון חדש'?".

הלוי הגיע למסקנה שהלימודים של ביילין באוניברסיטת תל אביב חוללו אצלו את המפנה. "שם אמרו לו: זו דמוקרטיה ואלו האמיתות. אנשים רציניים מסבירים לו על זכויות אדם. ואז אתה פוגש את יוסי ביילין בן ה־27, דוקטורנט למדעי המדינה, דובר של מפלגת העבודה, רחוק מהאצ"ל של אבא ואמא שלו ועם מחשבות חדשות על חברה ועל עם".

הלוי טוען שהחידוש של אוסלו לא היה שטחים תמורת שלום. את זה המציאו כבר קודם. "הנוסחה הייתה כזאת: אנחנו מעמעמים את הזהויות, ושמים במרכז את הכלכלה. לכסף אין צבע, זהות או לאום. עושים הרבה ועידות כלכליות, ומייצרים מזרח תיכון חדש שבו התשתית הכלכלית משותפת והזהות היהודית נדרסת תחת מגרסה אזרחית של כל המרחב. כל זה התפוצץ עם האוטובוסים, ומאוחר יותר עם האביב הערבי".

הדוגמה השנייה שלו למהפך התפיסתי של האליטות היא פרופ' אהרן ברק והמהפכה השיפוטית. "אריק בריק, ילד טוב, ניצול שואה, מגיע לירושלים ולומד בתיכון ליד"ה. אחר כך הוא ממשיך לאוניברסיטה העברית ופוגש שם את האסכולות הקוסמופוליטיות והליברליות הרדיקליות. כשהוא הופך להיות יועץ משפטי או כשהוא מגיע להיות שופט בעמדת מיעוט בשנות ה־80', את רואה איך כל זה מתורגם למדיניות ולמהפכה השיפוטית".

בוועדות שהוא שותף להן בכנסת, ח"כ הלוי רואה את הביטוי של כל זה מקרוב. בסוף, מאחורי הדיונים, ההצבעות וההחלטות, עומדות תפיסות של לאום, חברה וזהות. "ומי שהולך למרחב הציבורי ניזון מאסכולות, ממחשבות מאוד מסוימות ומונוליטיות, וזה כך הרבה שנים. האליטה האינטלקטואלית מטפחת אנשי מדיניות על פי התפיסות האלה".

הלוי סבור כי המכללה היא "המוסד הכי חשוב בארץ", משום ש"צעירים ישראלים שרוצים להשפיע על הציבוריות הישראלית יכולים להיפגש שם ולכונן את עולם המחשבה שלהם על בסיס אסכולות אחרות, ולא על פי מה שהאוניברסיטאות מציעות להם".

אתה חושב שכבר רואים שינויים בשטח?

"כן. קחי את המהפכה החוקתית. היום יש פייט. כשעושים כנס באוניברסיטה, יהיה מושב על 'אקטיביזם שיפוטי - בעד ונגד', 'דמוקרטיה מהותית - בעד ונגד'. ויש לנו בוגרים בעמדות מפתח שציונות היא לא מילה גסה עבורם".

"הפקידים עושים פישינג לנבחרים"

שנתיים של עבודה בשטח, במשרד התרבות, הבהירו להלוי שהמצב מחייב שינוי. זה גם מה שהביא אותו להתמודד לכנסת. "העובדה היא ששופטים מלמעלה ופקידים מלמטה מרוקנים את החליפה של נבחרי הציבור. יש ואקום שלתוכו נכנס אהרן ברק, וגם הליכוד לא שינה אותו לאורך השנים. מנחם בגין הגיע לשלטון עם רעיונות מאוד טובים על מדינה יהודית וליברלית, אבל הג'נטלמן הפולני הזה חשב שהפקידים יהיו כמו באנגליה - ישרתו את השלטון הנבחר באשר הוא. זה הופרך, וראיתי את זה במו עיניי במשרד התרבות. בישראל זה לא עובד, והמצב בכי רע. כי בסוף מדיניות ציבורית נשענת על ערכים. אם את בוחרת בי אני צריך לתרגם את הערכים למדיניות, ובמצב הקיים זה בלתי ישים".

הלוי מספר על פקידות שיש לה שפה. "היא כאילו ממלכתית וניטרלית, אבל מציבה גבול. הם שואלים: 'אתה מקצועי או פוליטי?', אבל בשלטון הציבור, פקיד יכול לפגוש את הציבור רק דרך נציגיו. הוא לא יכול להמציא את הציבור. היום אין רק דמוקרטיה מהותית, יש גם ציבור מהותי וחוזה מהותי ועוד רגע ימנו ראש ממשלה מהותי. אז לא הצליחו להחליף את העם, כמו שאמר או לא אמר יצחק בן אהרן, אבל לקח זמן ומצאו שיטה ליישם את זה דרך שורה גאונית של החלטות. היום אנחנו חיים באוליגרכיה, וזו אולי החוויה הכי חזקה במשרד התרבות. היום כשאתה בוחר ימין או שמאל, אתה מקבל לא ימין ולא שמאל, אלא חבורה של 7 או 9 או 15 אנשים בבית המשפט העליון, או לחילופין של 200-­300 פקידים בכירים שקובעים את חייך".

במשרד התרבות הוא הרגיש את התופעה המתסכלת הזאת בעיקר סביב נושא הנאמנות בתרבות, שמטרתו לקדם את אי־המימון או הטלת הקנסות על יצירות ומוסדות תרבות שחותרים תחת מדינת ישראל או מעודדים טרור. הלוי והשרה רגב עמלו על כך רבות, אך הניסיון קרס בקול תרועה רמה אחרי אינסוף מחסומים ומכשולים.

"אתה אומר: 'אני בעד חופש ביטוי', אבל אני לא חושב שהמדינה צריכה לממן הצגות שבהן מסיתים נגד המדינה. אין דבר כזה זכות טבעית לקבל מימון לתרבות. ואז אתה בא ליועץ המשפטי לממשלה כי אתה רוצה לעשות שינוי, אבל אומרים לך שכדי לשנות את החוק אתה צריך ללכת למחלקת ייעוץ וחקיקה. הם מגלגלים ודוחים אותך חודש ועוד חודשיים, ואז כשמגיע היום אתה נכנס לחדר ובו עשרים ומשהו מִשנים ליועמ"ש. כולם יושבים שם וכחומה בצורה לא מאפשרים לך להעביר את זה".

הלוי ורגב ניסו לקדם גם רפורמה משמעותית בתחום הקולנוע, כדי שהכסף הגדול שמשקיעה המדינה בתמיכה ביצירה הקולנועית לא יוחזק בידי קרנות הקולנוע. "לצערי, רק חלקה הקטן יצא אל הפועל". בתקופתו במשרד, ישבה ועדה שחשפה "איך שני אנשים חילקו כל שנה 60­-70 מיליון שקלים אך ורק לפי האינטרסים הפרטיים שלהם, למילייה התל אביבי ובתוכו לחברים שלהם: כתרי שחורי בקרן הקולנוע הישראלי וגיורא עיני בקרן רבינוביץ'. זה לא קשור לימין ושמאל, אלא ליכולת של הציבור לחלק את משאביו באופן שקוף".

הלוי ורגב לקחו חברה שבדקה את הקשר בין המלצות הלקטורים, כלומר האנשים האמונים על קריאת התסריט והבקרה עליו, לבין התמיכות שקיבלו הסרטים בסופו של דבר. התברר שב־25 אחוזים מהמקרים שבהם הלקטורים המליצו בחום לתת תמיכה, זה לא קרה. ממצא מעניין נוסף הוא שקרוב ל־30 אחוזים מהסרטים שזכו לתמיכה, קיבלו מהלקטורים ציון בינוני-נמוך.

"בעצם ארבעה אנשים יצרו מצג שווא, חילקו את הכסף מתחת לשולחן, וקיבלנו עשרות שנים של סרטים פוסט־ציוניים ואחרים". הכוח שמסמא את עיני האנשים איננה תופעה חדשה, אבל מה שמקומם את הלוי הוא שהפקידות כיסתה על זה. "יום אחד אמרתי ליועצת המשפטית של המשרד: את בעד חופש הביטוי? את אִפשרת למנוע את חופש הביטוי. וזה נכון לכל משרד התרבות. תקציב המשרד - 600 מיליון שקלים - הלך רובו ככולו לתל אביב ובנותיה, וכל זה מנוהל במשך שנים על ידי הפקידות הכאילו ניטרלית, הכאילו ללא אג'נדה, שהיא כידוע גם כן אג'נדה".

אבל ישנו גם הצד השני - שר שמגיע וממנה את מקורביו הלא תמיד מתאימים, אחרי שהבטיח להם ג'ובים.

"אני בעד המודל האמריקני, שאומר שבכל פעם שנבחר נשיא חדש - לא כל הבית הלבן הולך הביתה, אלא רק המשרות המדיניות. שם מדובר ב־4,000, בישראל מדובר בערך ב־400. הניסיון שלי הוכיח שזה תיקון הכרחי. יועמ"ש, ראש מינהל תכנון, ראש אגף תקציבים ועוד. נבחרי הציבור צריכים לבצע את המדיניות של הציבור, ואם המדיניות שלך לא טובה, לא יבחרו בך. זאת בניגוד לפקידות, שהיא לא נבחרת, לא שקופה, ונמצאת מתחת לרדאר".

אתה סבור שהמתח בין הפקידות לדרג הנבחר היה אחר אם הנבחרים היו אחרים, כלומר אנשי שמאל?

להלוי אין ספק. הוא מזכיר את שופט העליון מישאל חשין ז"ל, שאמר "מי שירים יד על ביתי - אגדע את ידו", ומבקש לא לשים לב לאיום הנורא, אלא דווקא לביטוי אחר. "העיקר זה בית. יש לנו בית, אנחנו משפחה".

הוא מזכיר את אהרן ברק, שאמר על רות גביזון "רותי, יש לה אג'נדה" - כלומר היא לא במשפחה שלנו, היא לא תתקבל. מול השופטים הוא מניח את הפקידות, שפועלת בהתאמה. הוא מצטט את המייל של שי ניצן, שנכתב בעקבות פרשת אום אל־חיראן ונחשף לפני מספר שבועות על ידי עמית סגל. במייל נכתב: "להסלים כעת את המריבה רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק, ודי לחכימא. המפכ"ל אכן פעל פה באופן שערורייתי, אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול".

לדברי הלוי, "יש הרבה אנשים טובים בפרקליטות והם מצופפים שורות, חוק שימור המערכת. ההיגיון שלהם אומר שיש למדינה אינטרס - והם קובעים מה הוא. טובת המערכת היא טובת המדינה. צריך להפסיק עם השיח הזה. זה בית ציבורי ולא אישי".

לא הכול במשקפיים של 'ביבי'

הלוי מעריך שהתהליך הזה הולך ומתקרב לשיאו. "אנחנו מתקרבים להתנגשות חזיתית. במובן הזה, משפט נתניהו מביא תועלת רבה למדינת ישראל: הוא מחולל התנגשות עם הגופים האלה, קבוצות קטנות של אנשים שבמסווה של צדק ודמוקרטיה ומשפט, שולטים במערכות הישראליות. הם הרי עושים לנו, נבחרי הציבור, פישינג. מאיתנו הם דורשים להיות שקופים, בקשות חופש מידע והצהרות הון ותגישו לנו טפסים, הכול. רק שבכניסה לפרקליטות אי אפשר לעבור. אז עכשיו, בגלל משפחת נתניהו, הציבור נחשף לכל הדבר הזה".

נתניהו הוא ראש ממשלה במשך עשור. בכל פעם הוא הכשיל במו ידיו את היוזמות לשינוי במערכת המשפט. הוא שמינה את ניצן ומנדלבליט, למרות שהתריעו בפניו עליהם. אז עכשיו, כשעומד נגדו כתב אישום, לא מתאים שהוא יוביל את המלחמה.

"גם לי יש ביקורת גדולה על העבר. אמרתי אותה לראש הממשלה ולאחרים. זו הסיבה שאני כאן, כי אני מרגיש שהדברים לא נעשו עד עכשיו מכל מיני סיבות, ואנשים ישרים צריכים לקדם את הדברים האלה באומץ. אבל עכשיו הם במחנה 'רק לא ביבי', אז הם לא עושים את זה. היו כאלה שקידמו את הדברים באומץ בקדנציה הקודמת, אבל עכשיו כבר לא".

אבל הצד השני, שמלין על המערכת היום, הוא מחנה 'רק ביבי'.

"אז אני מנצל את הריאיון הזה כדי לומר לקוראים להשתחרר מ'ביבי' ו'רק לא ביבי'. יכול להיות שבעבר הוא לא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות ועכשיו משפטו בפניו, אבל הציבור הרחב צריך לראות את הדברים לא דרך המשקפיים של 'רק לא ביבי'. צריך לנקות את האורוות ולעסוק בתיקון המערכת. היא הגיעה לריקבון. ראיתי את הדברים מאוד מקרוב בשנתיים האחרונות, במשפט שעברתי כדי להיכנס לכנסת. ראיתי איך סגן נשיאת בית המשפט העליון השתמש פעם אחר פעם בהליכי משפט כדי למנוע את הצדק רק מאותה סיבה - לצופף את השורות. בכל פעם הוא מצא תירוץ אחר".

במוצאי השבת האחרונה פינה חבר הכנסת גדעון סער את מקומו בוועדת החוקה של הכנסת. הלוי החליק פנימה בטבעיות. זו הוועדה שהוא סימן לעצמו מראש כיעד. "ועדת החוקה חשובה מאוד. הכנסת צריכה להגן על הפגיעה במעמדה, לא בשביל עצמה אלא בשביל הזכות הבסיסית של הציבור לקבוע את הדרך שבה תונהג המדינה. המצב היום בישראל הוא שכולם מחליטים, שופטים, יועצים, פקידים ומומחים בעיני עצמם, חוץ מהעם".

גם הוא יודע שבהקשר של הקואליציה הנוכחית יהיה קשה מאוד להעביר את התיקונים שהוא רוצה להעביר. "גם אם לא יהיה להם רוב בוועדה כיום, חשוב שהציבור מכל המפלגות יראה מה נציגיו חושבים עליו ועל מעמדו בדמוקרטיה שלנו. זה יעמוד בלב מערכת הבחירות הבאה, וההצעה של הליכוד תהיה על השולחן להכרעת הציבור".

הלוי רוצה לשנות את שיטת מינוי השופטים ולהכניס שינויים בחוק יסוד: השפיטה. הוא רוצה לשנות את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה וגם לתת הרבה יותר שיניים ועוצמה לגוף הביקורת על הפרקליטות. "אולי זה לא יעבור בקדנציה הניסנקורנית הזאת, אבל זה יקרה. אנחנו לא יכולים לתת לחתול לשמור לבד על השמנת, אנחנו זקוקים לגוף מבקר. היום עושים מההמלצות שלו, כמו ההמלצות שלנו על הלקטורים, טפטים בפרקליטות".

אתה קורא לזה קדנציה ניסנקורנית, אבל כל הממשלה הזאת היא ממשלת שיתוק איומה שלא מצליחה לקדם דבר, ובעיקר מתעסקת בקטנות ובאגו.

"זה נכון. ההצעות שלי לא יקרו בקואליציית החירום הזאת, כי היא הוקמה כחירום. הקואליציה הזאת לא מתפקדת. ברור שאם זה ימשיך להתנהל ככה, היא לא תמשיך להתקיים".

מאבק על כל קול

בה' בניסן תשע"ט לא הפסיקו הברכות לזרום אל הלוי. בסבב הבחירות ההוא - הראשון משלושת הסבבים האחרונים - קיבל הליכוד 36 מנדטים, והלוי, נציג מחוז ירושלים, ישב בדיוק על המקום ה־36. שבוע אחר כך, בעת מסירת התוצאות הרשמיות לנשיא, הסטטוס השתנה: לליכוד ירד מנדט - והלוי כבר לא היה חבר הכנסת. הוא לא הופתע; ההפרש מול יהדות התורה היה קטן מאוד. במהלך אותו שבוע שלאחר הבחירות, המפלגות נרתמו לבדיקה נוספת של הקולות.

"שני הצדדים עשו מאמץ. יהדות התורה לקחו שתיים-שלוש ישיבות והעמידו אותן על הקלפיות, ואנחנו בליכוד העמדנו כמה ח"כים ופעילים. הספקנו בשבוע הזה לעבור רק על שליש מהקלפיות, כלומר בערך 3,000". הפער בסוף השבוע הזה עמד על 71 קולות לטובת אגודת ישראל. "הגעתי לוועדת הבחירות ואמרתי למזכירה שעוד לא בדקנו הכול, ולמה מגישים לנשיא? הרי מדובר בפער מאוד קטן. אמרו לי: אין מה לעשות, תגיש ערעור אם אתה רוצה, אנחנו צריכים להגיש את התוצאות לנשיא כי ערב פסח. כאילו הפרוצדורה קדושה ולא הדמוקרטיה".

איך הרגשת?

"יש ציפייה אחרי שאתה עובד קשה בפריימריז, ויש איזה רגש של שיא, אולי נצליח לעשות משהו בתפקיד. מצד שני אולי זה יאכזב אותי, ויש לי מה לעשות בחוץ. אני רואה את זה כשליחות ציבורית, לא יותר".

הלוי החליט להגיש ערעור, וגייס לשם כך משפחה וחברים שעברו על קלפיות וחיפשו טעויות, למרות שהוא משוכנע שזהו תפקידה של ועדת הבחירות. בשלב ההוא נציגי ועדת הבחירות סייעו, ומדי פעם בדקו עבורם קלפי כזאת או אחרת, לבקשתם.

הדרמה התנהלה עד הרגע האחרון. הלוי היה צריך להוכיח שמגיעים לליכוד עוד 180 קולות. ביום האחרון להגשת הערעורים היו בידו 179 קולות שלא נספרו לליכוד. עשר דקות לפני שעת השי"ן, כשרעייתו והוא כבר הרימו ידיים, הוא קיבל טלפון מהיועץ המשפטי של ועדת הבחירות, שסיפר שמצא עוד שישה קולות לליכוד. "ב־16:51, תשע דקות לפני הסוף, עו"ד שמחה רוטמן, שבחוכמה רבה מייצג אותי בתיק הזה, עושה send ושולח את הערעור שלי. הגענו ל־185 קולות לליכוד".

אבל כאן רק נפתח משפט, שעדיין לא הסתיים. השופטים בוחנים את נתוני הקולות החדשים שהציג הלוי באותה מערכת בחירות, אם כי לתוצאות המשפט לא תהיה הרבה משמעות לגבי כהונתו הנוכחית. הלוי נכנס לכנסת האחרונה לאחר שהשר אמיר אוחנה התפטר ממנה בשל החוק הנורווגי. עם זאת, המשפט חשף את הלוי שוב להתנהלות הפקידות ובתי המשפט.

"שוב ראיתי מערכות מנהליות שמצופפות שורות כי ההגנה על המערכת קודמת להגנה על הציבור. במקום שהשופט מלצר יאמר באופן הכי הגון לנשיא, כשהגיש לו את התוצאות: 'הריני לומר לציבור לרחב, יש מנדט בין יהדות התורה לליכוד, ואנחנו אמונים על הצדק ועל הדמוקרטיה ולכן נמשיך לבדוק' - אז אני הקטן ובת דודה שלי מעכו וחברים וקרובי משפחה ישבנו על הקלפיות לבד. לימים גילינו שהפער גדול הרבה יותר. כשהגענו לבית המשפט עם הערעור, התחילה דרך ייסורים שלמה שלכולה מטרה אחת - שעמית הלוי לא ייכנס לכנסת".

לדברי הלוי, המערכת התגייסה נגדו. השופט מלצר חיכה בכל פעם עד הרגע האחרון כדי להגיש את תגובתו - ואז ביקש דחייה נוספת. "זה נקרא שימוש לרעה בהליכי משפט. הוא נתן רק לאגודת ישראל להסתכל בקלפיות ולנו לא, בתירוצים מעוותים. איך הוא אמר לאחד העיתונאים הבכירים בארץ? אני החלטתי, עמית הלוי יהיה בחוץ".

בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי שיש לפתוח את כל הקלפיות. "פתחו עשרות קלפיות, וראו זה פלא: הפער גדל עוד יותר, בכמה עשרות קולות". מהלך המשפט היה סבוך, והלוי מספר שגם אשתו, עירית, חטפה ריקושטים. "באחת ההפסקות בדיון ראינו את אנשי ועדת הקלפי עם אנשי הפרקליטות מגחכים על הניסיונות שלנו. אז עירית אמרה להם: תתביישו לכם שאתם לועגים לזה, זה התפקיד שלכם. אתם מועלים בתפקידכם. אתם אלה שצריכים לשמור על הדמוקרטיה".

כמה ימים אחר כך התקשרו אליה ממשטרת חיפה ודרשו ממנה לבוא לחקירה בהוראת שי ניצן, בהקשר לקלפי מסוימת שנמצאו בה זיופים. אם לא, איימו עליה, היא תובא בכוח. כשהגיעה למקום, דרשו ממנה את הסלולרי שלה, בניסיון למצוא אצלה שיבוש הליכים. "הם ניסו להאשים אותה בשיבוש הליכים לא הגיוני. פרקליטות המדינה החליטה שצריך להלך עלינו אימים. אלה שיטות שצריכות להיפסק". התיק הזה, כאמור, עדיין נמשך. אם הלוי ינצח, המרוויחה הישירה תהיה מפלגת הליכוד, שתקבל מיליון וחצי שקלים של מימון מפלגות. אבל המוטיבציה של הלוי היא חשיפת ערוות המערכת.

אתה חבר כנסת חדש ואי אפשר להאשים אותך במקום הנמוך שאליו הגיעו חברי הכנסת, אבל נדמה שבית הנבחרים נמצא בשפל שלא היה כמותו.

"אל תיתנו למסע הדה־לגיטימציה נגד הפוליטיקה והבוז של כל מיני מוסדות שמנסים בכוונה להפוך אותה למשהו פסול ומלוכלך על סף הפליליזציה, להטעות אתכם. זה מגיע מכיוון של קבוצות כוח מאוד מסוימות, כמו הפרקליטות ובית המשפט, כמו אינטלקטואלים. הם רוצים לחזור למודל שבו המלך הפילוסוף הוא הקובע ולא הציבור. הם נגד הציבור.

''פוליטיקה היא דבר חשוב. היא הדרך לנהל את המדינה שבכינו והתפללנו עליה הרבה שנים. את צודקת שחלק מזה הרווחנו ביושר. אני כאן כמה חודשים והשיח יורד למקומות נמוכים. זה לא חייב להיות ככה. אבל אין לנו הפריווילגיה להתפתות ללכת לביתנו או לחזור לבית המדרש ההוא. עלינו להיות כמשה רבנו שהתפלל שתשרה ברכה במעשה ידינו. להיות בעשייה".

תגובת ועדת הבחירות המרכזית:

''ראשית, אדגיש כי חה"כ עמית הלוי מנהל, מזה שנה וחצי הליך של ערעור על תוצאות הבחירות לכנסת ה-21, אף על פי שמאז כבר התנהלו עוד שתי מערכות בחירות, והוא כבר נכנס לכנסת ה-23.
חה"כ הלוי סירב להצעת בית המשפט למשוך את ערעורו מספר פעמים, שכן הצדדים טענו שההליך תיאורטי בלבד (נדמה שברור שעמית הלוי לא יהיה רטרואקטיבית חבר בכנסת שאינה קיימת עוד).

''לגופו של עניין, אנו דוחים את כל טענותיו של חה"כ הלוי, ונבקש להעמיד דברים על דיוקם:
א. ועדת הבחירות המרכזית* מחוייבת על פי חוק* לפרסם את תוצאות הבחירות ביום ה-8 שלאחר יום הבחירות. זוהי הוראה בחוק-יסוד: הכנסת שאין לאיש סמכות לדחות אותה. כל אמירה שטוענת שוועדת הבחירות לא היתה צריכה לפרסם את התוצאות לפי החוק, כי היה "פער קטן" (שאף לא נטענה על ידי חה"כ הלוי בזמן אמת) - היא למעשה טענה בדיעבד להפר את החוק.

''בשולי הדברים - לא ברור מדוע סבור חה״כ הלוי כי כאשר קיים ״פער קטן״ - אין לפרסם את התוצאות הבחירות.

''ב. גם הטענה שהוועדה לא מילאה את תפקידה אין לה על מה שתסמוך, ובלשון המעטה, אינה מדוייקת. שכן, ידוע לחה״כ הלוי כי במהלך כל הימים שחלפו ממוצאי יום הבחירות, ועד למועד פרסום התוצאות ערכה הוועדה בקרה מקיפה על תוצאות הבחירות, לרבות באמצעות מבצע טוהר הבחירות, במסגרתו נבדקו ביוזמת הוועדה, ועל פי פרמטרים שונים שנקבעו - מאות רבות של קלפיות.

''בנוסף, כבכל מערכת בחירות, מפורסמות תוצאות הבחירות באתר הוועדה, בזמן אמת, מתוך שקיפות ובמטרה לשתף גם את הציבור הרחב ואת המפלגות, בהליך הבקרה על תוצאות הבחירות. לפיכך, בוצעה בקרה נוספת שמקורה גם בפניות ובקשות לבחינה מהמפלגות מהציבור הרחב.

''יודגש, כי רובן המוחלט של תלונות הליכוד ותלונותיו האישיות של עמית הלוי נדחו על ידי הוועדה, שכן,לא היה בהן דבר. יתרה על כך - *אף בית המשפט המחוזי ציין בפני חה"כ הלוי שהיה והוא יידרש להכריע על סמך הטענות כפי שהן בפניו - הערעור ידחה. * חבל מאוד שחה״כ הלוי לא מצא לנכון לציין עובדות אלה.

''ג. ליו"ר הוועדה דאז, כב' המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר, אין כל עניין אישי בתוצאות הבחירות. בית המשפט המחוזי מנהל את הערעור לפי שיקוליו, והוועדה השיבה לטענות במועדים שקצב לה בית המשפט.

''אכן, בראשית ההליך (ב-2019) ביקשה הוועדה אורכות לבדיקות שנדרשו ממנה - שכן, אף יהדות התורה הגישה ערעור שכנגד (שרק הוא היה בן מאות עמודים), וחובתה של הוועדה היתה לבחון את כלל הטענות, ולהשיב להן, והכל תוך הכנות לבחירות לכנסת ה-22 שכבר החלו.

''מכל מקום, בית המשפט המחוזי הורה לצדדים להגיש סיכומים בזמן הקרוב, שהצפי הוא שלאחריו ינתן פסק דין, ויסתיים סוף כל סוף ההליך שמבקש לבחון תוצאות של כנסת שכבר התפזרה, ושכבר שתי כנסות נבחרו אחריה''.