רק בגלל הרוח

בימים אלה, אנחנו ההורים לא אחראים רק על הלימודים של הדור הבא, על הקישורים והשיעורים, אלא גם על החינוך והרוח.

עפרה לקס , כ"ז בתשרי תשפ"א | עודכן: 19:17

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: מירי שמעונוביץ

נעמי שמר הבטיחה שאחרי החגים יתחדש הכל, אבל השנה היא לא זוכה לקיים. אפילו היומן שלי, כזה עם דפים אמיתיים וכריכה קשה, עומד ריק, מרגיש מיותר. רק יום אחד מקושקש בו. יום? חמש מילים. תור לרופא שיניים שקבעתי לפני שלושה חודשים. יום, שעה. זהו.

בכל שנה, החל מסוף הקיץ, אנחנו מתחילים לצבור שורות של הבטחות לשנה הבאה. בגדים שצריך לקנות, חברים שחייבים כבר לפגוש, חוג התעמלות שהפעם נירשם אליו, פרויקטים חדשים שעוזרים לפרוש כנפיים. את חלקם נקיים, אחרים נטאטא מתחת לשגרה, והם יחכו לנו בסבלנות ליומן הבא. השנה זה אחרת. הסתיו הזה הוא כל כך לא נודע, כל כך תלוי על בלימה, שאין מה להבטיח לעצמנו. אנחנו משקיעים בכאן ועכשיו, מרחיקים ראוֹת גג עד שבת הבאה. לא מעבר. כי מי יודע מה יהיה מותר ומה אסור, מי יהיה בבידוד ומי יהלך חופשי, ובינינו, למי בכלל יש כוח.

לא שאבנו בששון

אנחנו מגיעים לאחרי החגים האלה קצת מרוטים, למרות שניסינו. ניסינו לראות את הטוב בראש השנה ויום הכיפורים האחרים שנכפו עלינו. לגלות את בעלי התפילה המוכשרים שפתאום צצו מהבניין הסמוך, להתרגש מתפילת נעילה שנערכה בגינה הציבורית והזמינה אליה עוברי אורח לא מתוכננים. שמחנו שלא היינו צריכים לזרז את הילדים בחול המועד, כי אם לא נמהר ניתקע בפקקים. אז התאמצנו, אבל בואו נודה - זה לא היה זה.

השיא הגיע במוצאי שמחת תורה. במקום לצאת להקפות שניות, ים של אנשים וריקודי אינסוף, נשארנו בבית וניסינו לקושש מעט שמחה מהמסך. זפזפנו בין הערוצים שהציעו הופעות והרקדות, אבל אז המחשב נתפס על ישיבת רמת גן ועל ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא, רוקד לבדו לצלילי התזמורת בבית המדרש הריק. הלב התכווץ. מצד אחד הערכה עמוקה, דוגמה אישית וישיבתית יוצאת דופן. מצד שני טלטלה ואסימון שנופל בקול רעש גדול.

חלק מרכזי מאוד בחגי תשרי שלנו הוא היחד הגדול. קהילת בית הכנסת שזועקת "ה' הוא האלוקים" במוצאי יום כיפור ומרעידה את אמות היקום, חיבור הטליתות הבלתי נגמר מעל ראשי הילדים שעולים ל'כל הנערים' בשמחת תורה, משפחה מורחבת שעוטפת את המשפחה הגרעינית, מארחת ומתארחת, וכל זה - איננו. זה לא רק חוסר הוודאות. לא שאבנו רוח בששון שתיתן מספיק צידה לימים הבאים.

יותר חשוב מלפתור משוואות

השבוע חזרו הילדים, הוריהם ומוריהם ללמידה מרחוק. מהתבוננות על כל הנוגעים בדבר, הגעתי למסקנה הכואבת שכולם עובדים קשה, ואף אחד לא מרוצה. המערכת לא עומדת בתוכנית הלימודים, הילדים לא עומדים בעומס המטלות, הפערים גדלים.

אבל גם אם נדמיין עולם שבו לכל הילדים יש סבלנות וכוח וקשב ומחשב, וכל הקישורים עובדים, ופס האינטרנט מכיל את כולם, וכל המורים פנויים להוראה ומאסטרים בלמידה מרחוק - יש משהו שלא עובר ולא יעבור במסך. נראה שכל הנבואה הזאת, שדיגיטציה ואוטומציה ומחשבים יכולים להחליף את בני האדם, מוקדמת מדי.

לא מספיק ליפול מהמיטה אל הזום. הילדים צריכים לקום בבוקר ולהתרגז שהם לא מוצאים גרביים, לפספס אוטובוס אמיתי עם דלתות אוטומטיות, להבריז משיעור בכיתה ולשחק חתול ועכבר עם המנהל. הילדים מחפשים עיניים ולב, שיחה אישית ונגיעה בכתף. אבל אם נצעד עוד צעד קדימה, מעבר לצורכי הנפש והחברה ולמגע האנושי, נגלה שהלמידה מרחוק והקפאת המסגרות החינוכיות, החברתיות והקהילתיות העלימו מהחיים שלנו עמוד תווך משמעותי. היחד, החוויה, הדוגמה האישית. הרוח.

כבר כמעט שבעה חודשים שהילדים שלנו לא חוו בית מדרש שוקק ופעולה טובה ממדריכה כריזמטית שנותנת כיוון. הם לא ראו את האש בעיניים של המחנכים ולא יצאו לסיור סליחות מרגש ומשמעותי. בנות הנוער לא נפגשות בתפילת ליל שבת, כי מי הולכת למנייני חצרות, והקטנים כבר לא מדקלמים את תפילת הילדים יחד בבית הכנסת. וזה לא חודש או חודשיים. זו תקופה ארוכה, ואנחנו עומדים בפני תקופה ארוכה נוספת, שאין לדעת מתי תיגמר. זה לא רק שהילדים לומדים פחות. הם חווים פחות. הנוכחות של המבוגרים המשמעותיים בחייהם כמעט והתאיינה, בבית הספר, בתנועה ובקהילה. חודש הארגון גדוש העשייה בתנועות הנוער כנראה לא יתקיים השנה, וצריך לזכור שאין ואקום. את המקום הזה יתפסו דברים אחרים.

אז מה לעשות, אתם שואלים בקול רועד ממאמץ של החזקת העבודה והילדים והלחץ והדאגה. אנחנו שחוקים, אתם אומרים, נמצאים בג'אגלינג אינסופי, וכבר צלחנו את הגל הראשון, ועכשיו טובעים בגל השני, אז עוד אחריות? ועוד משימות? מאין יבוא כוחנו?

אז תשמעו מה. אני באמת לא יודעת. אפשר להחליף יחד? אפשר להחליף חוויה? משימה מורכבת. אולי הכול מתחיל במודעות, בהבנה שזה שלנו עכשיו. הכדור חזר למגרש של ההורים. בימים האלה אנחנו לא אחראים רק על הלימודים של הדור הבא, על הקישורים והשיעורים, אלא גם על החינוך והרוח. ובינינו, זה יותר חשוב מפרזנט סימפל או ממשוואה בשני נעלמים. אולי כדאי לתת את הדעת על שיח ערכי ורוחני יותר בבית, על שבתות קצת אחרות, על לימוד משותף.

לאה נאור כתבה בשירה 'יוצאים לדרך': "שב לנוח, זרוק לרוח/ את כל מה שמיותר/ ועכשיו בלב בטוח/ קח איתך מה שנשאר". ביציאתנו לאחרי החגים צריך לברור את המשימות כדי שלא נכרע תחתיהן. לדעת לסנן, לבחור מה חשוב ומה פחות, איפה להחזיק ואיפה לשחרר. שנצא לשלום, עם תרמיל מותאם. יומן ריק ומשימות גדולות.

לתגובות: ofralax@gmail.com