שירים שלא נשארים

ההתרגשות שאחזה באלחי סלומון עם צאת ספר השירה הראשון שלו, התערבבה בתחושת תסכול מהחלטת הוצאת הקיבוץ המאוחד לצנזר שני שירים מהקובץ

עפרה לקס , כ"ז בתשרי תשפ"א

"הרגשתי כמו פינוי, גירוש, עקירה של הקול". אלחי סלומון
"הרגשתי כמו פינוי, גירוש, עקירה של הקול". אלחי סלומון
צילום: עופר עמרם

"התחושה הייתה של אֵבֶל. אלה שירים שאני מאוד אוהב, והם מלב החטיבה של השירה על הארץ. הרגשתי כמו פינוי, גירוש, עקירה של הקול", מספר אלחי סלומון על החוויה הקשה שעבר כשהודיעו לו ששני שירים שהתכוון לפרסם בספר השירה החדש שלו, 'קטיפא קומי', לא יוכלו להיכלל בספר.

לידתו של ספר שירים ראשון, פרי השקעת עבודה וזמן וכישרון ולב, היא אירוע מרגש. אלחי סלומון, מייסד ועורך כתב העת 'יהי', מבקר וחוקר שירה, עבד במשך שנים על קובץ השירים שלו, על כתיבה ודיוק ועיבוד. כשהספר סוף סוף ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בית מכובד מאוד לספרי שירה, הוא היה מאושר. אבל הייתה שם גם עננה. לא כל מה שהוא כתב, וסוכם שיפורסם, אכן מופיע בספר. ההוצאה הפעילה עליו צנזורה.

רק לא 'רק כך'

'קטיפא קומי' של סלומון מחולק לשלוש חטיבות: שירי מסע, חיפוש ואמונה, שירי אהבה, והחטיבה הראשונה, שהיא בעיניו המרכזית, היא שירה פוליטית. לא מפלגות ובחירות וימין או שמאל, אלא המושג במובנו הרחב. או כמו שהוא קורא לזה: "שירה המתארת את מה שעוברים אלה שנלחמים על הארץ הזאת, מהצד הימני של המפה". את השירים הראשונים בחטיבה הזאת הוא כתב תוך כדי העקירה מגוש קטיף ושנתיים-שלוש אחרי כן. יש בהם כעס, אֵבל, געגוע וגם תחושת זרות, ניכור ופליאה על המדינה ועל השוטרים והחיילים. התיאורים חזקים מאוד, לעיתים פרובוקטיביים, ופעמים רבות הם מתכתבים עם יצירות אחרות או זיכרונות לאומיים. בספר יש גם שיר על פינוי ימית. בזמן העקירה ההיא סלומון היה בן שנתיים וחצי. הוריו הגיעו לחזק את המקום לפני שהדחפורים יאכּלו את הכול. למרות גילו הצעיר, אצר סלומון בליבו תמונות קשות, מורכבות, שגם הן הולידו שיר.

ימית וגוש קטיף הם רק הראשונים בספרו. אליהם הצטרפו ובאו שירים על עמונה, גבעת האולפנה ונתיב האבות, ושירים מצמררים על הרב רזיאל שבח הי"ד. אלה שירים כואבים, מדממים, לא כאלה שתמצאו בכל קובץ שירה, לא ספר שכל הוצאה תסכים להוליד. אבל סלומון הגיע עם הקובץ ועם העורכת הראשית שלו, המשוררת פרופ' חביבה פדיה, אל הוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כשנתיים, והם קיבלו את הספר.

עורכת השירה בהוצאה הייתה עורכת ותיקה, וזה היה הספר האחרון שערכה בהוצאה. "היא אמרה שהיא רואה שירה פוליטית בועטת שהיא לא מהצד שלה, אבל זו שירה טובה". את חוויית העבודה איתה הוא מגדיר "נהדרת": "היו לי איתה ארבע פגישות צפופות מאוד, של שעות על גבי שעות, בקיבוץ בית השיטה. בכל פעם שאמרתי 'בעזרת ה'' היא אמרה 'יא עובד אלילים'. יש לנו דעות מנוגדות לגמרי, אבל הכול היה ברוח טובה, והיא אהבה את השירים ואת המורכבות". אחר כך עבר הספר לשלב ההגהה והניקוד. בינתיים התחלפו המנכ"לית ועורכת השירה של ההוצאה.

באחד הימים התקשרה אל סלומון המנכ"לית החדשה. השיחה הפתיעה אותו. "היא אמרה: 'נעשו כמה טעויות. יש כאן כמה שירים שלא יכולים להיות בספר. אני לא מדברת רק בשמי'. המנכ"לית היא אישה נעימה, וגם אני משתדל להיות נעים, אז הדיאלוג בינינו היה נשמע רגוע, למרות שאני הייתי עם הגב לקיר", אומר סלומון. "יצאנו לשיח. בחלק מהמקרים הייתי צריך לשנות מילה או משפט. למשל, במשפט 'השופטים המפיחים רוחות רעות בתוך גלימותיהם' בשיר על גבעת האולפנה כיוונתי לשופטי בג"ץ. הם דרשו שאוריד והורדתי".

בשיר השלישי, על ההתנתקות, הם לא היו מוכנים לקבל את האלימות של החיילים והשוטרים כפי שהוצגה. במקור כתב סלומון "על הפנים מונח מגף בוץ שחור", אך בהוצאה לא היו מסוגלים לשאת את זה. "ניסיתי להסביר שמוצגת התרחשות קשה מאוד, שמסופרת מנקודת מבטו של אדם שפגעו בו". אבל הם לא ניאותו, והוא שינה. היו בדיאלוג הזה גם פעמים שבהן הצליח סלומון לשכנע את אנשי ההוצאה, אבל שני שירים הוא לא היה יכול לשנות, והם לא הסכימו לפרסם. האחד נגע לעקירה מהגוש, השני לנתיב האבות. באחד היה אזכור של המילים "רק כך", והשני, לדעתם, עלב בבג"ץ. "השירים לא מצאו את מקומם בתוך הקובץ ונשארו בחוץ. זה היה קו שבר". יש לציין שמבחינה משפטית אין בביטויים שסלומון התבקש להשמיט הסתה של ממש.

סלומון היה צריך להחליט אם הוא מושך את כתב היד או ממשיך עם ההוצאה למרות שחזרה בה מהסיכום שנחתם ביניהם. לאחר שהתייעץ עם אנשים רבים מתחום זכויות היוצרים ומשדה השירה, הגיע למסקנה שכדאי להמשיך עם מה שיש ולהוציא את הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את שני השירים, החליט, יפרסם בנפרד, וכך היה. באותו שבוע פורסם שיר מצונזר אחד שלו ב'הארץ', והשני פורסם ב'מקור ראשון'. באופן זה השירים האלה ראו אור, אם כי קלוש יותר. הם יחכו לספר השירים הבא שלו.

עקירה בלב 'הארץ'

"המקרה שלי רק משל היה", מדגיש סלומון, ומרחיב את נקודת המבט: "הוא משל לקול שרוצה להישמע בתרבות כאן בארץ, אך איננו נשמע".

התפקיד של השירה הוא לגרום לקורא לזוז בכיסא, לחשוב, לתהות. אנחנו מכירים שירים בוטים מאוד שנכתבו מצידה השמאלי של המפה הפוליטית. אז מה קרה כאן?

"אני חושש שאנחנו נמצאים בתקופה חדשה. לשמאל הקיבוצניקי של פעם היה חיבור למורשת היהודית, אבל הדור הצעיר של אנשי השמאל פועל בתוך הפוליטיקלי קורקט, וזה גורם לשיח להיות עקר. בשירים שלי אין הסתה ואין קריאה לפגיעה באף אחד. לקחת דברים שכתובים בשירים ולראות אותם רק בהקשר השימושי שלהם, בלי להבין שיש שם איזה הרהור, איזו משמעות נוספת - זו בעיה. בתוך שיח צדקני, זכויותני - הנשמה יוצאת מתוך המילים. הכול נמדד באמירה, בגבולות האמירה ובחשיבה מי ייפגע ממנה. ואז, בהפוך על הפוך, הליברלים, שרוצים שלכולם יהיה נוח, מביאים לשיתוק ולרדידות".

אבל סלומון לא נכנע. בעיניו העיסוק בכתיבה וביצירה, בביטוי עולם הערכים והחוויה הימני־ציוני־דתי, חשוב לאנשים האוחזים בעמדות ובדעות האלה. רק כך הם יראו השתקפות של עצמם ושל עולמם בספרות ובתרבות. במבט רחב יותר, כך בונים השפעה על הציבור בכללותו. "התרבות היא הסיפור בה"א הידיעה. היתרון שלנו הוא שיש לנו את התורה, שהיא מורשת אדירה, חיה ותוססת. אבל זה לא מספיק, צריך ליצור תרבות. גדולי חכמינו היו משוררים ונביאים, וצריך לעסוק גם בפיסול ובצילום, בכל התחומים". לדבריו, הפוליטיקה והתקשורת, שני התחומים שנראה שיש להם אמירה משמעותית בחיינו, מושפעים מהתרבות. אולי בצורה עקיפה, דרך האקדמיה, אבל זה קורה. "היופי, האסתטיקה והאמירות שלהם על החברה והחיים מחלחלים בסופו של דבר אל התקשורת ואל הפוליטיקאים שלנו. לא בכדי כל פוליטיקאי מתבל את נאומיו בדברי נביאים ומשוררים. התרבות מחזיקה את הגובה, משם הכול מחלחל למטה".

לקראת צאתו של הספר, קיבל סלומון במה מכובדת במוסף 'גלריה' של עיתון 'הארץ', שם התראיין וסיפר על תחושותיו כאיש ארץ ישראל ובכלל על היותו יוצר ימני מגויס, שליח של עמדות ושל דעות. הוא לא מתבייש בתיוג הזה. סלומון התרגש מהכתבה לא רק בגלל יחסי הציבור שעשתה לספרו החדש, אלא בגלל המקום המרכזי שקיבלו גוש קטיף והעקירה. "בלב העיתון, שרבים מתייחסים אליו כאל קובע טעם תרבותי, הופיע הכאב על גוש קטיף ועל הגירוש בכלל. זו הפסגה. ואם יצטרפו עוד יוצרים ויביאו לידי ביטוי את כאבם על הגירושים השונים, וגם ייצרו, בכל צורות היצירה, סביב סיפורים חיוביים שמתרחשים בהתיישבות - ייבנה אתוס. כי במקום שבו יש השראה, נבנה אתוס".

לא ברור מה קיוו אנשי ההוצאה להשיג במהלך שנקטו, אם להשאיר את ידיהם נקיות ולא להביא לכך שספר בהוצאתם יכלול מילים ושירים שעלולים לפגוע, או שרצו לאותת לסלומון וליוצרים כמותו מה הם גבולות הז'אנר ומה אסור לומר ולכתוב. אבל הפרשייה הזאת איננה מחלישה את סלומון. להפך. "זה חיזק אצלי את הצידוק להקמת כתב העת 'יהי' לשירה ויצירה לאומית אמונית בבית אורי צבי גרינברג. זה חידד והדגיש לי שחייבים לייסד במה לקול הזה בספרות ובתרבות. אנחנו מקימים עכשיו הוצאת ספרים בבית אורי צבי, ואני מניח שהספר הבא שלי יצא בהוצאה הזאת".

תגובת הוצאת הקיבוץ המאוחד: "אלחי סלומון הוא שבחר להוציא את ספרו בהוצאתנו. הבקשה שלנו להשמיט שני שירים ואזכור אוהד לתנועת 'כך' נבעה מתחושת אחריות מצידנו לתכנים המופיעים בספרינו ולהשלכותיהם האפשריות. האמירות הפוליטיות שבשיריו הובאו כלשונן ולא נעשה בהן כל שינוי. בקשה לוותר על שירים מתוך מכלול היא חלק בלתי נפרד מתהליך עריכה של ספר, ובמקרה זה, כמו שנהוג אצלנו, הדבר היה מלווה בשיחות רבות עם סלומון ובקבלת הסכמתו. דבר לא נעשה בכפייה, הזכות לעזוב אותנו שמורה ליוצרים בכל שלב במהלך העבודה, זכות שבמקרה זה המחבר בחר מרצונו שלא לעשות בה שימוש.

"האסטרטגיה שבה בחר סלומון ושאותה הוא מוכיח בנחישות - להסכים לבקשתנו, וזאת מתוך כוונה להכפיש את שמנו לאחר מכן מעל כל במה אפשרית - יש בה עדות על היושרה שלו יותר מאשר על שלנו. אנחנו פעלנו בשקיפות מלאה מולו בעוד הוא פועל שוב ושוב מאחורי גבנו. צר לנו שבדרך זו בחר לנהוג במי שפתחו לו דלת ונתנו לו בית".