פריחת הדובדבן

עשר שנים אחרי שנחת במוסד כמעט מת, אברהם דובדבני מסיים את תפקידו כיו"ר ההסתדרות הציונית בגאווה

שילה פריד , כ"ז בתשרי תשפ"א

"סימנתי לי את הדאגה ליהודי התפוצות כמשימת חיים". אברהם דובדבני
"סימנתי לי את הדאגה ליהודי התפוצות כמשימת חיים". אברהם דובדבני
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"אם מישהו היה בא אליי לפני עשר שנים ואומר לי איך תיראה ההסתדרות הציונית היום - הייתי אומר לו שהוא מדמיין. אבל עשינו את זה, הבאנו את המוסד החשוב הזה ממקום של משבר עמוק שהוא היה נתון בו - לצמיחה, פריחה והישגים אדירים". אברהם דובדבני, יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית, מסכם עשור עשיר בעשייה ציונית, ורגע לפני שהוא פונה לאתגר הבא, מספר ל'בשבע' על התהליכים שעשה כדי להפוך את ההסתדרות הציונית לגוף בעל משמעות. הארגון שהקים בנימין זאב הרצל בשנת 1897 ידע עליות ומורדות, וכמעט הפך לחסר חשיבות, אבל היום בהחלט ניתן להצביע על מספר יעדים משמעותיים שהציבה ההסתדרות לעצמה - והגשימה.

"כשנבחרתי לתפקיד יושב הראש קיבלתי מוסד במשבר ארוך מאוד", הוא מספר. "עד אז ההסתדרות עבדה בשיתוף פעולה מלא עם הסוכנות היהודית. לאורך תקופה היה לשני הגופים יושב ראש משותף, גזבר משותף, והפעילות הייתה אחת לשני הגופים. יום אחד התורמים של הסוכנות מארצות הברית רצו להפסיק את השותפות עם ההסתדרות, וכך היא נשארה מחוץ לעסק, בלי תקציבים, בלי תוכנית פעילות ובלי אידיאולוגיה מעודכנת. ואז אני נבחרתי".

דובדבני שירת בתפקידים ציבוריים רבים, בין היתר שליח הסוכנות היהודית לאירופה, מזכ"ל בני עקיבא העולמית ומנהל החטיבה להתיישבות.

"בכל ארבעים השנים האחרונות קיבלתי החלטה ולאורה הלכתי כל הזמן - שהעיסוק שלי בחיים יהיה כל נושא יהדות התפוצות. זה היה החלב שינקתי כילד בבית אבא, ברוך דובדבני, שעסק בהעלאת יהודים ארצה במשך עשרים ושש שנים. הוא ניהל את מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית. אבא נעדר לא מעט מהבית, כי היה נתון בעסקי ציבור למען עם ישראל. אומנם לא היה לנו הרבה זמן יחד, אבל זו הייתה הנחלת הערכים הטובה ביותר. הוא היה אומר שהביא לארץ פי שניים יותר יהודים ממשה רבנו. אני ממשיך בצוואה שלו".

במהלך השנים הוצעו לו מקומות גבוהים ברשימות המפלגות השונות לכנסת, אך הוא בחר להישאר בשטח, מול יהודי העולם. "הצעות היו בשפע, וידעתי שאני יכול גם להתברג ובהמשך להתמנות לתפקידי מפתח במשכן או לשר בממשלה, אבל הצבתי לעצמי משימה ואני רוצה למלא אותה עד הסוף".

עלייה גם מארצות רווחה

כשנכנס דובדבני לתפקיד יושב הראש, היה עליו להפיח רוח חיים בארגון הוותיק. "היינו כפסע מנעיצת המסמר האחרון בארון הקבורה של פעילות ההסתדרות הציונית", הוא אומר, "אבל אפשר לומר שאחרי שנתיים של פעילות, בסוכנות הצטערו על הפרידה, ורצו לחזור לשיתופי פעולה. דווקא הפרידה מהם הייתה הצעד שהציל את ההסתדרות ונתן הזדמנות לפריחה וצמיחה.

"נבחרתי לתפקיד יושב הראש אחרי ששמונים שנה לא היה כזה להסתדרות. אפילו לא ידענו מה עושים ביום שאחרי. קמים בבוקר ואז מה? לכן החלטתי להגדיר את הפעילות שלנו מחדש. לקחתי את כל הנהלת ההסתדרות ליומיים בכפר הנוער בניצנה, ושם ישבנו וקיימנו דיונים על המשך דרכנו. בכוונה הלכנו לשם, לא למלונית או לבית נופש. המיטות שטובות לנוער היהודי שעלה מאתיופיה או משתתף במסגרות ציוניות - טובות גם לאנשי הנהלת הסוכנות. בדרך לניצנה ראינו את החלוציות החקלאית בנגב, ראינו שיש ציונות בעת הנוכחית.

"היו שלוש שאלות שהנחו אותנו. הראשונה - מה היא ציונות בדור שלנו, השנייה - אם בכלל צריך אותנו, והשלישית - אם צריך אותנו, במה אנחנו צריכים לעסוק. הודעתי מראש שאם המסקנה היא שאין צורך בנו, נפרק את ההסתדרות הציונית העולמית.

"מה שעשינו שם עוד יילמד בעתיד. הגדרנו מחדש את הציונות. הגענו למסקנה שצריך אותנו הרבה יותר ממה שהיה צריך בעבר. צריך ציונות במדינה, ככל שהמדינה מתבגרת יש צורך בהעמקת הנושא הציוני. יקומו פה דורות אשר לא ידעו את יוסף, שהמדינה תהיה עבורם דבר מובן מאליו. דבר אחרון שהחלטנו - אנחנו לא מתחרים באף אחד. לא מנסים לקחת תפקידים של גופים ממשלתיים אחרים, אלא מגדירים את הפעילות שלנו בעצמנו".

באותם ימי דיון קדחתניים בניצנה הוחלט על ארבעה דגלים שההסתדרות תרים. "הדבר הראשון היה לקדם התיישבות בכל מרחבי ארצנו. החטיבה להתיישבות שעמדתי בראשה במשך שמונה שנים נמצאת בתוך ההסתדרות, היא הדבר היחיד שנשאר בידינו אחרי הפרידה מהסוכנות. לקחנו על עצמנו להרים את דגל ההתיישבות בנגב ובגליל, ומאז שקיבלנו על עצמנו את המשימה הזאת - בכל שנה קם יישוב אחד או שניים. רק בחודשים האחרונים הקמנו יישוב חדש בגלבוע, דווקא באזור שעלול להיות קצת קשה להתיישב בו. היישוב נקרא מיטל, ובחודשים האחרונים החלו להתיישב שם חילונים ודתיים שברוח חלוצית רוצים ליישב את ארץ ישראל ולהכניס את הכתף שלהם מתחת לאלונקה. את השינוי בחטיבה התחלתי חמש שנים קודם לכן, הייתי אז ראש החטיבה ופניתי לראש הממשלה דאז שרון ז"ל עם ההצעה שהחטיבה תקבל את הנגב והגליל ולא תעסוק רק ביהודה ושומרון, הוא נישק אותי על היוזמה הזאת, שמאוחר יותר קרמה עור וגידים. הדבר הראשון שהרמנו בניצנה הוא ההתיישבות. אין תחליף לחטיבה. אף משרד ממשלתי לא מחזיק בידע ובניסיון שיש לנו. אנחנו מקימים יישוב, מפתחים אותו, דואגים לתעסוקה, לנושאים החברתיים, הכלכליים וכל מה שמסביב. צריך את הכלים שיש לנו כדי לעבוד בכל התחומים האלה יחד.

"הנושא השני היה עלייה לארץ. אין ציונות בלי עידוד עלייה. בסוכנות היהודית אז החליטו לא לעסוק בעידוד עלייה מארצות הרווחה, אלא להתמקד בסיוע למי שכבר עלה. החלטנו ליצור עוד גלי עלייה, לא רק ממדינות המצוקה שאנשים רוצים להיחלץ משם, אלא נפנה אל מי שחי טוב, וקשה להביא אותו לארץ. זה לא היה פשוט בכלל, אבל ציונות, כמו שאמר בנימין זאב הרצל, היא לקחת על עצמנו דווקא את המשימות הקשות והלא אפשריות. כשהתחלנו להצליח ועולים הגיעו, הסוכנות רצתה לחזור לשלב ידיים, וגם משרד הקליטה רצה לקח חלק. אמרנו שאין לנו בעיה, שכל הגופים שרוצים לעסוק בעידוד עלייה יבורכו, אין תחרות. היום יש לנו שיתוף פעולה עם כל הגופים. יש הישג אדיר - כשבעה מיליון יהודים החיים בארץ, אבל עוד לא חמישים אחוז מיהודי העולם, ואת זה צריך להמשיך לעשות.

"הקורונה יצרה חלון הזדמנויות עבור יהודים רבים מארצות הרווחה שהבינו שישראל היא הבית שלהם. הקורונה לימדה אותם שאין מקום בעולם שבטוח עבורם כמו ישראל. תיקי עלייה נפתחים בארצות הברית, בדרום אמריקה, בצרפת ובמדינות רבות נוספות.

"עניין נוסף ששמנו עליו דגש הוא חינוך יהודי. הסוכנות היהודי כבר הפסיקה לעסוק בכך. כשכן שיגרה מורים לתפוצות, זה היה משהו כמו שישים בשנה. עכשיו יש לנו כמאתיים מורים שליחים בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ועוד היד נטויה. בתוך שלוש שנים נגיע לחמש מאות. גם בתקופת הקורונה, כשבתי הספר בכל העולם פועלים דרך זום ולמידה מרחוק, גם אז המורים מטעמנו ממשיכים לפעול, אנחנו שולחים עוד מורים ומעצימים את הפעילות שלהם".

היעד הבא

לא רק על שליחת נציגים חינוכיים עמלה ההסתדרות הציונית. היא שמה דגש גם על תוכני הלימוד שחשוב ללמד ולהנחיל לצעירים ולבני הנוער היהודים הרבים ברחבי העולם. "משימה נוספת היא השפה העברית. בתחילת פעילותי הציונית הייתי מגיע לדבר עם נוער או מבוגרים בקהילות מסוימות בעולם, ויכולתי לנהל שם שיחה בעברית. היום המצב עגום. יש היום רבנים אורתודוקסים וראשי קהילת שלא יודעים את לשון הקודש. גם כמות התלמידים היהודים שבוחרים ללמוד עברית לבגרות כשפה שנייה הולכת וקטנה. בצרפת שבעה־עשר אחוזים מהנוער היהודי בלבד נבחנים בבגרות בעברית, למרות שבאפשרותם ללמוד אותה בשנות לימוד רבות.

"כך גם במדינות אחרות. אם לא נחולל שינוי אדיר בנושא הזה, העברית תפסיק להיות השפה המגשרת בין יהודי ישראל לתפוצות, ונעבור להשתמש באנגלית. וזה אסור. עברית היא המקור שלנו, היא הקשר שלנו והשפה שבה כתובים כל מקורותינו, אסור שהיא תהיה שפה מדוברת רק בישראל".

בסוגריים מוסיף דובדבני כי גם בישראל שפת העם היהודי חווה משבר. "בצה"ל עושים מבחנים למתגייסים כדי לאמוד את רמתם בעברית, והיא דלה יותר מבעבר, פחות יודעים איך להשתמש בה בצורה נכונה ורהוטה וחבל".

ובחזרה לנעשה מסביב לעולם. משימה נוספת שהציב דובדבני להסתדרות הייתה הסברה ציונית. "חשוב לנו להביא את הסיפור הציוני ואת הבשורה שהוא נושא לכל יהודי בעולם. זה משמש גם ככלי לעידוד עלייה, אבל גם כמכשיר שבונה זהות יהודית. הציונות היא הקשר בין יהודי העולם למדינת ישראל, היא הדבר היחיד שבעצם מחבר בינינו אחרי כל ההבדל והמחלוקות".

עם פרישתו מהתפקיד מסרב דובדבני לנוח על זרי הדפנה, ומציג את עצמו כמועמד 'המזרחי' לתפקיד יושב ראש הקרן הקיימת לישראל. "יש עוד מועמדים ממפלגות אחרות, זה ידרוש התמודדות רצינית, אבל אם 'המזרחי' תזכה, אני איכנס לתפקיד. אני חושב שיש הרבה מה לעשות בפעילות הקרן הקיימת לישראל, להעצים מיזמים של בניית קרקעות, פיתוח אדמות ואיכות הסביבה, והפעלת ענף חינוך שגם ינחיל ערכים אלה. למרות שאני אחרי הגיל שבו כבר הולכים הביתה - אני מוכן לקחת את האתגר הזה של הקרן הקיימת כדי לסגור מעגל, הייתי שם מספר שנים ואשמח לחזור".