פרחים לזכר יצחק רבין ז"ל
פרחים לזכר יצחק רבין ז"ל Roni Schutzer/Flash90

לפני 25 שנה התרחש אסון בחברה הישראלית. מחלוקת פוליטית עמוקה שלא נמצא לה פתרון, הלכה והקצינה עד שהגיעה לרצח ראש ממשלה נבחר. 3 כדורים בגבו של הרעיון הדמוקרטי.

למרבה הצער, ההפתעה והאכזבה, הרצח לא הדליק אצלנו כחברה את נורות האזהרה הנכונות. בניגוד לכל היגיון, הרצח, שהיה נקודת קצה של פילוג, ניכור והסתה, הפך לקרקע פוריה לפילוג, ניכור והסתה מכל קצות הקשת הפוליטית. החל מקבוצות שבוחרות במודע שלא לציין את יום הרצח או לחילופין לציין אותו תחת כותרת כללית המטשטשת את נושאו של היום (רצח ראש ממשלת ישראל) וכלה בקבוצות העומדות מדי שנה בכיכר באירוע שיוצא נגד הסתה כלפי ראש ממשלה אחד ומעלה על המוקד ראש ממשלה אחר.

אנחנו נכשלים מדי שנה ולאורך תקופה ארוכה במשימה העיקרית הניצבת לנגד עינינו והיא ראיית האנשים הצועדים לצידנו בבניין הארץ המופלאה הזו. וכשקבוצה כלשהי, כל קבוצה, מרגישה שלא רואים אותה, היא גורמת לעצמה להיראות – בכח. ראו את ההפגנות סביב הסכם אוסלו, את ההפגנות בבלפור את ההפגנות סביב פינוי גוש קטיף ואת מצעדי הגאווה. אתם אולי תופתעו אבל יש מכנה משותף חזק מאד לכל אותם אנשים ונשים שעמדו וצעדו בכל ההפגנות הללו. כולם אנשים אכפתיים. לא מעצמם אלא מדמותה של המדינה והחברה. רובם המוחלט, משרת את המדינה, משלם מיסים, פועל למען הכלל ומאמין ברעיון הציוני – בבניית בית לעם היהודי.

הם כולם אנשים שאני גאה לבנות איתם את ביתי בארץ ישראל. תשאלו אותי איך אני יודע? כי אני מכיר אותם באופן אישי. בתור ילד ביליתי חגים ב"עופרה" אצל הדודים האהובים שלי שחוו את פינוי עמונה מקרוב, מדי שנה אני נמצא במפגש משפחתי אצל הדודים היקרים של שירה יצחק אשתי שפונו מגני טל בגוש קטיף ועברו תלאות שלא הייתם מאחלים לאף אחד. אני זוכר לטובה שעות ארוכות של כוננויות ליליות ומבצעים מיוחדים לצד אנשים מדהימים שנמצאים היום בהפגנות בבלפור ומדי פעם יושב לארוחת ערב עם קרובי משפחה וחברים (חלקם בוגרי מכינות תורניות מובילות) שיצאו מהארון ונלחמים על זכותם לשוויון חברתי.

ואני שואל את עצמי... מתי איבדנו את זה? מתי איבדנו את היכולת להבין שאין מפלצת מסתורית מאחורי הארון בצורת מגזר כזה או אחר המאיימת עלינו? מתי איבדנו את היכולת לאהוב בפשטות, אנשים ראויים לאהבה, רק בגלל שהם שייכים לצד אידיאולוגי כזה או אחר? מתי נשכיל לראות שדרך הכח לא יכולה לקבל סיום אחר מלבד תחושת ניצחון של צד אחד ותסכול עמוק של הצד השני. נכון, דמוקרטיה מבוססת על הכרעת הרוב, אבל מעולם לא היתה סתירה בין דמוקרטיה וראיית האחר.

יש מגזר שלם שלא יכול להתחתן ולהביא ילדים בצורה רשמית במדינת ישראל – באחריות כולנו למצוא לזה פתרון אמיתי ועמוק, לא פלסטר. יש מגזר שלם שההפרדה המשמעותית בין גברים ונשים חשובה לו – באחריות כולנו למצוא לזה פתרון. יש מגזר שלם שהאכיפה המשטרתית בו לוקה מאד בחסר ביחס לכל השאר – זה צריך להטריד את מנוחת כולנו.

מחלוקות תמיד יהיו, ורובן סביב אידיאולוגיות אבל האופן בו אנחנו מנהלים את המחלוקות הוא נתון לבחירתנו. מצד אחד אנחנו יכולים להילחם על האינטרס שלנו ולשפוט את האחר. הפוליטיקה מרגילה אותנו להתנהלות כזו, אבל מצד שני יש לנו את האפשרות לקבל את האחר, עם כל השונות שלו והצרכים המיוחדים שלו ופשוט לדאוג לו ולשנות את הדינמיקה של המחלוקת. בכל אחד מהמגזרים ומהקבוצות של החברה הישראלית יש אנשים שגורמים לו להיראות רע. אבל זה כל כך ברור שהטוב גובר. אנחנו פשוט צריכים לבחור לראות אותו ולהעצים אותו. עוד לא מאוחר מדי.

המפגינים הם אנחנו, השוטרים הם אנחנו, המתפללים הם אנחנו, החולים הם אנחנו, הרופאים הם אנחנו, הילדים שנשארים בבית הם שלנו, והמורים בזום הם גם אנחנו...

קצת חמלה והזדהות עוד לא הרגו אף אחד. אלימות כן!

ירון יצחק הוא ראש מכינת "מלח הארץ"

ביום רביעי 28.10 אור לי"א בחשוון בשעה 20:00 תשודר עצרת של מועצת המכינות לזכר ראש הממשלה יצחק רבין. לראשונה מאז הרצח, אורגנה עצרת במשותף על ידי המכינות הדתיות, המעורבות והחילוניות. העצרת איננה מפלגתית, ועוסקת בחשיבות הגדולה של האחדות ובגבולות השיח.

דווקא בימים של מגפה ומתחים קשים בתוך החברה הישראלית אנו רואים חשיבות מיוחדת בקיום עצרת משותפת ומזמינים את כלל הציבור לצפות בה.

בעצרת ידברו: נשיא המדינה ראובן ריבלין, דליה רבין, רחלי פרנקל, דיה בדש- נציגת המכינות החילוניות, הרב יצחק ניסים- נציג המכינות התורניות, ד"ר רות קלדרון- עלמא ת"א, פרופסור מאיר בוזגלו- תנועת תיקון ירושלים, הרב חננאל אתרוג- ראש ישיבת שבי חברון, קרית ארבע. העצרת תארך כשעה.