אבא, זכינו בך - בנו של יצחק אילן ספד לו

המדינה הכירה בך כנכס שלא יסולא בפז ואתה מצדך לא אכזבת. לא אכזבת זה בלשון המעטה. סיפקת את הסחורה ובגדול.

אורלי הררי - ערוץ 7 , כ"ח בתשרי תשפ"א

יצחק אילן
יצחק אילן
צילום: תקשורת שב"כ

בנו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, יונתן, ספד לו בצהריים (שישי) בהלוויה שנערכה במתכונת מצומצמת בבית העלמין באשדוד.

"אבא, בואי רגע... בואי אלי עוד רגע קט. לא, זו לא טעות. בואי אלי. כך היית לפעמים טועה בעברית. אבל זה קרה לך רק כשהרגשת ממש בנוח בקרבת משפחתך וחבריך הקרובים. כשחשת בנוח סביב כולם בזמן בילויים , ברכות, מפגשי חברים או סתם ישיבה בסלון , השפות לעיתים היו מתערבבות, בית אמך היה מגיח מבעד לעינך הנוצצות.

"תחילה הזרות ניכרה בך, בילד שעלה בגיל 17 לארץ ממדינה קומוניסטית ועבר ילדות לא פשוטה. בעיירה בגאורגיה ובהמשך בפנימיה למחוננים, שבה אף שכל התלמידים היו מחוננים הצטיינת מכולם. ולפני עלייתך לארץ, נשללה ממך הזכות לקבל את עיטור מדלית הזהב למצטיינים. בהמשך חייך, לאחר התפרקות ברית המועצות, התעקשת לקבל את המדליה וכך היה. ההתעקשות הזו היא שאפיינה אותך כל כך.

"חיש מהר התעלית על עצמך והבאת את יכולותיך המדהימות לידי ביטוי. במשך השנים, בעזרת עשרות המילונים שרכשת כיאה ללמדן הכי רציני שהכרתי כבר תיקנת אחרים בעברית ותרגמת מסמכים משפות רבות ואהבת את העברית כאדם יהודי במדינת ישראל העצמאית . סיפרת את סיפורי הילדות שלך בעברית כה רהוטה ולפעמים אמרת 'אה, את המילה הזו, אי אפשר לתרגם, מצטער'.

"התגייסת לצה"ל כלוחם והתעקשת כל כך להיות קצין ומפקד בצבא ההגנה לישראל. מכאן ואילך הצטלבו דרכיה של מדינת ישראל ושלך. המדינה הכירה בך כנכס שלא יסולא בפז ואתה מצדך לא אכזבת. לא אכזבת זה בלשון המעטה. סיפקת את הסחורה ובגדול. את מה שהמדינה ואזרחי ישראל חבים לך, אתן לאחרים לומר - על פועלך בכל הצמתים החשובים, המכריעים והסודיים של המדינה עוד ידברו רבות, ועל חלקם לא ידברו לעולם.

"אבא, בטח היית עכשיו שולף איזה פתגם בערבית, אבל אתה לא כאן. נלחמת כל חייך, לא ויתרת על כלום. שום פרט לא חמק מעיניך. למדת והשקעת להגיע לצמרת ההשפעה על חיי כולם. כשהייתי ילד קטן נסענו אני ואתה לבד יחד לטיול מהכיתה שלי ברכב. שאלת אותי 'איזו דמות אתה מעריץ?'. השבתי 'למה הכוונה?', ואמרת 'אני למשל מעריץ את אלברט אינשטיין". עניתי לך ש"אני גם מעריץ את אלברט אינשטיין', אבל כבר אז, בלב ידעתי שאני מעריץ אותך. פשוט הייתי נבוך מדי לומר זאת.

"אז הנה ריכזתי כמה תארים שהחזקת בהם: מתמטיקאי, חוקר, פילוסוף, איש מודיעין, גומל חסדים, קצין ומפקד, מנהיג ומנהל, שחמטאי, צייר, חידונאי, מספר סיפורים, טייל, מגשר, מורה ומרצה, לוחם צדק, חתן פרס אולימפיאדת המתמטיקה של ברית המועצות פעמיים, דובר חמש שפות, מתרגם, איש ספר, צייד מרגלים, גיבור ישראל.

"אבא, זכינו בך. אתה הגיבור של הרבה אנשים, אבל קודם כל אתה אבא שלי. כל הרגעים שבהם נתת את זיעת אפך שאחרים ישנו טוב בביתם, הלילות הלא שפויים, השיחות בשישי בערב בהם מתחת את קו הטלפון המאובטח ליד כוס הקידוש ואמרת 'רק רגע, זה חשוב'. הנסיעות לחו"ל, ההיעדרויות התכופות. אבל תמיד היית שם בשבילנו ולא החסרת מאיתנו דבר. תמיד הכי טוב, הכי משובח".

"מעטים זכו לכבוד ולהערכה שזכית עוד בחייך. ועכשיו? עכשיו אני רוצה לומר לך שאני גאה בך ובמה אתה התגאית אבא? ברכוש? לא. בממון? לא. בתהילה? לא. התגאית בדרך הישר, התגאית בנו - בילדיך וברעייתך. בנכדים שלך. התגאית במשפחה המיוחדת שלך, בשורשיך, באבותיך , בקשר העז שלך ליהדות. התגאית במולדת שלך, בעיירה הדלה שבה גדלת, באנשים הפשוטים ובחברים שגדלו איתך. התגאית בספרים. אין אדם שלא נכנס לבית ולא עושה סיבוב בספריה. זכית להרחיב אותה לא מזמן, אבל כעת לא תהנה ממנה. התגאית בישראל, התגאית בירושלים, התגאית באשדוד.

"דמותך היפה, תווי פניך הנאים, קומתך הזקופה והיציבה, עיניך הירוקות שחכמת הדעת ניבטה מהם, קולך העמוק וארשת פניך הרציניות לא השאירו אף אדם אדיש, אפילו כאלו שנפגשו איתך לדקות ספורות. ומי יודע את הכי טוב? הילדים הקטנים. הנה, לפני שנים מספר לקחת את נכדתך הבכורה מהגן. מעשה פשוט לכאורה, אבל זכות שכמעט לא הייתה לנו כילדים. לפתע, הילדים בגן שלא ידעו מי אתה ואף לא החלפת איתם מילה צעקו: 'ראש העיר הגיע אלינו לגן! הנה ראש העיר'.

"אבא, ידעת להשיר מבט לכולם. מעולם לא פסלת אף אדם בשל דעותיו, אמונתו, מעמדו, מינו או הופעתו. אני מישיר אליך כעת מבט אחרון אבא שלי. אבא, אני מבטיח לך – אנחנו נמשיך את המורשת שלך, נהיה מלוכדים וחזקים. אני מבטיח לך שירדן תמשיך לזרום בגאון, דרור תמשיך לתור אחר החופש ולצייץ ומעין ינבע בשפיעה רבה. אני אשמור על אמא, על שרונה ועל גבי".