אלה לא שמאלנים, ימנים וחרדים

לעידן הרשתות והפוליטיקה שבו הכל בחוץ, ישר לפנים, אין שום פילטר. טורה של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות".

סיון רהב מאיר , כ"ט בתשרי תשפ"א

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: אייל בן יעיש

אנחנו על הקצה. כולנו. העצבים מרוטים, וכך החלקים הפחות יפים שלנו הולכים ונחשפים.

הדברים שאמרה מירי רגב אצל אופירה וברקו, והדברים שאמר השבוע מיקי זוהר על מנדלבליט, לא קשורים לימניות. הם קשורים יותר לטראמפ. לטראמפיזם.

לעידן הרשתות והפוליטיקה שבו הכל בחוץ, ישר לפנים, אין שום פילטר. גם הדברים שאומרים חלק ממפגיני השמאל בהפגנות, הדרך שבה הם מקללים את נתניהו, או המתקפה שלהם על עמדת שידור של ערוץ 20 בתל אביב – לא קשורים לשמאלנות. זו חלק מהתרופפות כללית, מעידן שבו כל המקלל מנצח.

גם חרדים שעומדים מול מצלמות ומגדפים את המדינה – אינם מייצגים את החרדיות. הם מייצגים תקופה של חוצפה הולכת וגוברת, שבה זה "אמיץ" להגיד מה שבא לך, שבה נימוס ודרך ארץ נזנחים.

לכאורה, הטיפוסים שתיארתי הם כולם אויבים אלה של אלה. השמאלני שמכין מיצגים גסים כנגד שרה נתניהו, הימני שמקלל צוותי טלוויזיה שבאו לסקר הפגנה, והחרדי שצועק נאצי על שוטר. אבל אין להם מושג כמה הם קרובים. הם פירות של אותה תקופה. תקופה של חירפון כללי, של התרת רסן, של אובדן גבולות. הם יכולים להקים יחד ממשלת אחדות.

השקפת עולם ימנית, שמאלנית או חרדית, מנומקת ובוגרת, לא קשורה למופעי האימים שאנחנו רואים ערב ערב על המסך, או יום יום בפיד ברשתות החברתיות. צריך לחזור ולשנן זאת לעצמנו, כי איש לא מצלם את השקטים, הרגועים, הנחמדים. צריך לחזור ולשנן זאת לעצמנו, כדי שבלי לשים לב לא נושפע מהם גם אנחנו.