אין שמחה כהתרת ספקות. ביום חמישי בערב הודיעו שמתחילים להקל בסגר וגני הילדים ייפתחו שוב החל מתחילת השבוע, ואכן הבוקר נפתחו תוך שמחה מהולה בחשש.
גם בבית שלנו רבתה השמחה בימים האחרונים, הילדים מתגעגעים לחברים ולגננות וכבר רוצים לחוות שוב שגרה רגילה אחרי סגר ארוך שבו היינו ספונים בבית. גם אנחנו דיברנו בהתרגשות על כיבוס התיקים ועל הקניות שצריך לעשות וכבר התחלנו לתכנן מחדש תוכניות שהתבטלו בגלל שהילדים היו בבית.
אבל במהלך השבת עלו בי חששות ותחושות מעורבות לגבי העניין. הבת הגדולה שלי, עדי, נכנסה השנה לראשונה לגן עירייה עם עוד יותר משלושים ילדים וצוות שלם של גננות וסייעות גם בגן האם וגם בצהרונים.
לפני הסגר גננת אחת הייתה בבידוד, עוד שתי סייעות היו חולות ותחלופת אנשי הצוות הייתה גדולה. הגננת המחליפה התגלתה כחולת קורונה והכניסה את כל ילדי הגן, על משפחותיהם, לבידוד בדיוק בין ראש השנה ליום הכיפורים.
הסיבה שאנחנו חוששים יותר מהרגיל היא שעדי נולדה עם סיפור מיוחד - ההריון שלה לא היה רגיל. במהלך הבדיקות השגרתיות בהריון התברר שיש לה בקע סרעפתי, שזה מצב של חור בשריר הסרעפת שגורם לאיברים הפנימיים לנוע בחופשיות בחלל החזה והבטן ולמנוע מהם להתפתח כראוי.
היא נולדה במועד אבל עם ריאות כמו של פג, ועברה הנשמה וניתוח מיד לאחר הלידה, עם התאוששות ארוכה בטיפול נמרץ וליווי תרופתי ואשפוזים חוזרים במשך השנה הראשונה לחייה. כיום בגיל שלוש היא ילדה בריאה ומלאת מרץ, אבל אנחנו עוד נמצאים איתה במעקבים והיא נחשבת בקבוצת סיכון.
בשבוע האחרון קראתי ידיעה על כמה ילדים שהגיעו לאשפוז בגלל הקורונה וסיבוכיה, ונזכרתי בבת אחת בתקופה שהיינו בטיפול נמרץ, נלחמים על חיי הבת המתוקה שלנו. צפצופי המכשירים, ביקורי הרופאים, מכונת ההנשמה המטרטרת... קולות שלקח לי זמן רב להתגבר עליהם, ואין בי שום רצון לשוב ולהיתקל בהם. אין מחיר לחיי הילדה שלי ולא ארצה לעולם לסכן אותה ואת בריאותה.
ומצד שני, צריך לחשוב גם על הבריאות הנפשית שלה. כמה היא מתגעגעת לגן ולחברים ומדברת עליהם כל הזמן. איך בבית אני בקושי מצליחה לשלב את העבודה שלי יחד עם טיפול בילדים, ועם כל הטירוף של הוצאת ספר חדש לאור אין לי את הזמן והסבלנות ללמד אותה את כל הדברים שלומדים בגן. אותיות, מספרים, חגים, עונות השנה. גם להיות סגורים בבית כל הזמן בלי לפגוש אנשים אחרים זה לא מצב אופטימלי, ואני כבר יכולה לראות את ההשפעה של זה עליה.
היא מכונסת יותר בעצמה, המשחקים בבית כבר משעממים אותה וזמן המסך עלה מאוד ביחס לימי שגרה. ברור לי שהיציאה לגן תהיה בשבילה משמעותית ותתרום להתפתחות החברתית והקוגניטיבית שלה הרבה יותר מאשר הישארות בבית.
ההתלבטות היתה לא פשוטה. התייעצתי עם כל מי שרק אפשר וניסיתי לחשוב על פתרון שיהיה הכי טוב עבורה ועבור שאר הילדים. בין השאר עלו האפשרויות של להשאיר אותה השבוע בבית ולשלוח אותה רק לאחר שבוע, אחרי שנראה מה המצב, או אולי לנסות להתארגן כמה משפחות ביחד ולהעסיק את הילדים בכל יום בבית אחר בקבוצות קטנות, או אפילו לחפש לה גן פרטי, למרות המחיר הכלכלי שיהיה, אבל במקום שנדע בוודאות ששומרים בו על כל הכללים. אין תשובה נכונה, ולכל פתרון יש את המחירים שלו.
וללב מתגנבת מחשבה שאולי פתחו את הכל שוב מהר מדי, אולי הכללים לא ברורים מספיק, אולי היה אפשר לחלק את הגנים לקבוצות קטנות יותר? אולי לחכות עוד שבוע-שבועיים ולראות מה יהיו התוצאות של ההקלות האחרות לפני ששולחים את הילדים למקום שהוא חממה פוטנציאלית לחיידקים ווירוסים?
אין לי פתרונות קסם. גם העסק העצמאי שלי סבל רבות מהסגר. אני בטוחה שהורים רבים מצאו עצמם בימים האחרונים בדילמה הלא פשוטה הזו. אני מקווה שכולם הגיעו להחלטות הנכונות ביותר עבורם, ומתפללת רק שנישאר כולנו בריאים.
שלומית בוזנח-בלאו, כותבת הספר "תעביר את זה הלאה", נשואה ואם לשניים, מתגוררת בחריש