בן גוריון – אדם שראה רחוק

אזרחי ישראל רוצים שראש ממשלתם לא יופרע במשימותיו, וכאן זועק האבסורד שדווקא הדורשים את השלכתו מתפקידו, הם המפרים את החלטות הכנסת

תגיות: מאיר גרוס
מאיר גרוס , ל' בתשרי תשפ"א

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

עשרת אלפים איש הפגינו אמש נגד מערכת המשפט. לא, אין כאן בלבול. אין להם אמון בה. כבר בשלב הסינון שבפרקליטות הם אינם מקבלים את ההחלטה על אי הגשת אישומים נגד נתניהו בגין המניות והצוללות.

אבל אינם חולקים על התיקים האחרים שבהם דעת הפרקליטות תואמת את דעתם.

לכאורה, הם יכולים עתה לנוח מסיכוני ההפגנות ולהמתין לפסיקת הדין במשפט שכבר התחיל. אלא שאין להם אמון בשופטים. אין להם סובלנות לדעות אחרות ואין להם סבלנות להמתין. הם רוצים תלייה עכשיו. בנימוק הפשוט: אנחנו רוצים. הם פסקו את הדין בלי התהליכים המעצבנים של החוק. הם העם ואין בלתם. וצעקת הדמוקרטיה שבפיהם מגמדת את "רצון העם" לרצונם שלהם. הם לוחמים ברשות המבצעת של שוטרים מסתכנים. והרשות המחוקקת אינה נספרת אצלם.

כדאי להתבונן בהיבט הרחב של המתרחש. מה שמוביל לבן גוריון וחבריו שהרחיקו ראות.

במגילת העצמאות, המסמך המכונן של המדינה, אין אזכור של המילה היוונית "דמוקרטיה". אפילו אחד מכל החתומים על המגילה לא נלחם עליה. המגילה מדגישה "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הייתה זו הצהרה שאיחדה את כולם. מהדתיים ועד לשמאל החילוני. ובכך ניתנה עדיפות לגבירה על השפחה. היהדות העתיקה, היונקת מתורת ישראל ומדורות של נביאים וחכמים, היא הבסיס האיתן והמוסכם.

בימים אלו, הכרחי להבליט את ההסכמות שהובילו את המדינה כבר למעלה – תרתי משמע- משבעים שנה. למשל, בעוד היהדות מדגישה את ערכם של חיי אדם ומעלה על נס את הצדק, מסתערת על המדינה חבורה שמעדיפה את עצמה על כל האחרים. קל לזהות אצלם תהליכים עוקפי דמוקרטיה. תהליכים בהם מרוממי הדמוקרטיה בגרונם, מתעלמים בפועל ממשמעותה. הם מפרים הוראות חוקיות שהשלטון הדמוקרטי קבע אותן, ומסכנים חיי אדם בעזות מצח. וכל זאת בהתנשאות ובחוצפה.

משפטית ועל פי עקרונות הדמוקרטיה, כל אדם זכאי עד שתוכח אשמתו. גם אם הוגש נגדו כתב אישום, יש תהליך עד להרשעתו. כך, שהמפגינים נגד ראש הממשלה הם הם רומסי החוק.

הם משנים את כללי המשחק במדינתנו. וכמובן, את עקרונות הדמוקרטיה. נוסיף את רמיסת זכויותיו של כל אדם לחיות, פשוטו כמשמעו. בעיני פורעי החוק רצונם גובר על רצון רוב האזרחים. הם מנסים לגנוב את הכרעת הבוחר הדמוקרטי אף במחיר סיכון אנשים אחרים. הם החליטו להחריש ברעשי חצוצרה את החוק. אגב זאת גם לשלול, שלילה בוטה, את זכויותיהם של אזרחים שומרי חוק. אם אלו השכנים להפגנות, ואם אחרים ששגרת חייהם נפגעת קשות.

הם עוד הוסיפו חטא על פשע. המדינה צריכה להקצות כוח אדם לטפל במשתוללים, וכך נגרע מכוחה הדרוש במערכת הקורונה להסתעפויותיה. שוטרים צריכים לפנות כבישים, להתעמת עם העושים דין לעצמם, תוך סיכון עצמי בים הזיעה הגועשת. אנרגיה אדירה מבוזבזת ללא כל הצדקה. האומנם זו הדמוקרטיה ה"קדושה". ג'ורג' אורוול בוודאי גאה על אימוץ ה"שיחדש" של אותם מחרישי אוזניים. ובהקשר זה, המחזה המביש בו תא"ל בדימוס, קשיש, "הולך מכות" עם שוטרת צעירה, מלמד יותר מכל על דמותם של המפגינים הללו.

ועוד עניין. אזרחי ישראל רוצים שראש ממשלתם לא יופרע במשימותיו הלאומיות. כך קבע החוק המונע פגיעה בו עד לפסק דין חלוט. וכאן זועק האבסורד שדווקא הדורשים את השלכתו מתפקידו, הם המפרים את החלטות הכנסת והמשפט באשר למעמדו החוקי.

כידוע, "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". לראש ממשלת ישראל, המדינה היהודית שלנו, חזק ואמץ.