הנחיות רבי עקיבא אייגר במגיפה

לפני כמאתיים שנה התפרצה מגפת כולרה במזרח והתפשטה לאירופה ואמריקה. כיצד התמודד עם המגפה רבי עקיבא אייגר?

הרב ישועה רטבי , ל' בתשרי תשפ"א

הרב ישועה רטבי
הרב ישועה רטבי
צילום: יעקב אפללו

להישמע להנחיות משרד הבריאות

בשנת תקצ"א (1830) החל "מרד נובמבר", מרד של אזרחי פולין כנגד האימפריה הרוסית. גם רבים מיהודי וורשה הצטרפו למרד, בנו של רבי עקיבא אייגר עמד בראש ההתארגנות של היהודים שהצטרפו למרד. בסופו של דבר המרד לא צלח והרוסים דיכאו את המרד. עם סיום המרד הייתה התפרצות של מגיפת כוֹלֵרָה, (חיידק שנמצא במערכת העיכול, וכתוצאה מכך החולה מאבד נוזלים, מתייבש ועלול למות). מגיפה זו החלה במזרח (סין, הודו) והתפשטה לאירן, לסוריה, ומשם לאירופה ואף לצפון אמריקה.

רבי עקיבא אייגר כתב מכתב (אגרות רבי עקיבא אייגר, איגרת עא), ובו נתן הנחיות מפורטות כיצד לנהוג ולהתפלל בזמן המגיפה. רבי עקיבא אייגר התייחס לתפילה במקום קטן וסגור, והמליץ להתפלל בקפסולות של חמישה עשר אנשים. "לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר - אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות, ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים1".

רבי עקיבא אייגר הוסיף, שיש להעמיד שומר שיוודא שלא נכנסים יותר מחמישה עשר אנשים: "ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מהסך הנ"ל לבא לביהכ"נ. ואפשר ע"י עמידת שומר מפאליציי להשגיח בזה, שמאחר שיש כבר כפי המספר - אל יניחו לאחר לבא לשם עד אחר שישלימו הם".

שנה לאחר מכן, רבי עקיבא אייגר כותב מכתב לקהילה באנגליה, ושם הוא כותב שיש חובה לשמור להנחיות הרופאים: "והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד, כי גדול סכנתא מאיסורא2, ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים, שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר, וגדול עונו מנשוא".

באותה שנה, החתם סופר שהיה חתנו של רבי עקיבא אייגר הסתמך (אורח חיים סימן קב) על פוסקים מקילים (בנושא אמירת ברכת הלבנה גם בליל טז לחודש), זאת בכדי לשמח את אנשי הקהילה, שלא יהיו עצובים בשעת המגיפה: "יען בזמן המגפה שהצער מסוכן להם, ומשום הכי אין גוזרין בו תענית, (כמ"ש מג"א סי' תקע"ו סק"ב, וגדולה מזה ברמ"א י"ד ססי' שע"ד)... ולא יאונה לצדיק כל און, לא תאונה אליו רעה, ונגע לא יקרב באהלו ובאוהל בני קהלתו. ה' ירחם על כל עמו וירפאם ויחלימם, כחפץ אוהבי ה'. וה' עמנו".

מגיפה זו נמשכה במשך כעשרים שנה, וחמש שנים לאחר מכן בשנת תקצ"ו (1835), החתם סופר נשאל האם לשמוע להנחיות הרופאים שאסרו לצום ביום כיפור בזמן המגיפה? החתם סופר (ליקוטים סימן כג) ענה: אם הרופאים אוסרים יציאה מחוץ לבית ללא אכילה ושתייה - ניתן לצום בבית ולהתפלל ביחיד, אבל אם הרופאים המומחים סבורים, שהצום מזיק בכל מצב גם בבית - יש לשתות לשיעורים. "ואותו שיעור קאפע או טע (קפה או תה), או מרק - ישתה פחות פחות מכשיעור מלא לוגמיו, וישהה בין שתיה לשתיה כדי אכילת פרס, שהוא לכל היותר ט' מינוטין (דקות)... וישתה רק הנאת מעיו ולא הנאת גרונו, היינו קאפע וטע בלי צוקר (סוכר) וחלב, ומרק בלי מתובל... וה' הרופא חנם הרופא נאמן - יסיר מכם ומכל חולי ישראל כל מיני מחלה, ויכתבו ויחתמו לאלתר לחיים טובים ארוכים ומתוקנים".

לפי ההלכה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי"ח סעיף ד), אם מאה רופאים אומרים שלא צריך לצום ביום כיפור, ויש רק שני רופאים שאומרים שצריך לצום - אסור לצום, ואפ' אם החולה אומר שלא רוצה לאכול - שומעים למיעוט הרופאים שאומרים לא לצום. במגיפת הקורונה המצב הוא שרוב הרופאים אומרים שהמחלה מסוכנת, ורק מיעוט אומרים שהמחלה איננה מסוכנת, כך שבוודאי יש לשמוע לדברי הרופאים.

שמירה על תזונה טובה ועל הגיינה - רבי עקיבא אייגר (שם) המליץ על תזונה בריאה ועל שמירה על הגיינה: "ולהשמר מאוד מלהתקרר... שלא לאכול מאכלים רעים... שלא לאכול על השובע, וטוב יותר לאכול פעמים הרבה, וככל פעם שלא במרובה. להיות נקי, שלא להשהות טינוף וליכלוך בבית. ובכלל הזה להחליף איזה פעמים בשבוע כתונת מכובס ונקי. שלא לדאוג, ולהרחיק כל מיני עצבות... בצהרים כשהחמה זורחת - טוב לטייל על פני השדה, לשאוב אויר, ולפתוח החלונות כבקר, שיבא אויר בהחדרים".

סגולה לשמירה - רבי עקיבא אייגר (שם) עוד המליץ על אמירת תהילים ועל אמירת פיטום הקטורת. הגמ' במסכת שבועות דף טו עמוד ב כתבה שפרק צ"א בתהילים "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" - נקרא "שיר של פגעים". בפסקי רי"ד (שם) הסביר: "וקורא אותו של פגעים, לפי שאומרים אותו על בני אדם כשפוגעין בהן מזיקין להזיקן, ומועיל להם זה המזמור". החכמת שלמה (שם) הוסיף ע"פ דברי רש"י: "כשקידש עזרא את ירושלים - היו הולכים סביבות העיר ואומרים שיר זה, להבריח את הפגעים והמזיקים". הפרישה (יורה דעה סימן שעו בס"ק כז) כתב בשם מהרש"ל: לשמירה ממזיקים - לומר שבע פעמים את הפסוק (תהלים פרק צ פסוק יז) וִיהִי נֹעַם, ולאחר מכן את יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן3. כך גם מובא בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וישב - הלכות חנוכה סעיף כג): "ויש סגולה לשמירה לומר כל לילה אחר הדלקת נר חנוכה - שבעה פעמים ויהי נועם וכו', ומזמור יושב בסתר".

האם אומרים בקורונה שלוחי מצווה לא ניזוקים

בגמ' במסכת חולין דף י עמוד א נאמר, שסכנה חמורה מאיסורים, וכך פסק הרמ"א (יורה דעה סימן קטז סעיף ה): "כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור".

הדרכי תשובה (שם בס"ק מג) הוסיף: "דאם חכמי הרופאים אומרים שזה סכנה - יש לחוש לדבריהם, גם אם לא שמענו זה מחכמי ישראל... והביא בשם הרב פחד יצחק, שדעתו להחמיר ולחוש לסברת הרופאים אף אם אינם ישראל, גם אם לא נמצא הדבר בספרי חכמת הרפואה שלהם, והוא אומר מעצמו וסברא בעלמא, דלא גרע זה מדין חולה ביוה"כ דחיישינן לדברי רופא אחד שאמר צריך (החולה לאכול), אף על פי שרופא אחר אמר שאינו צריך - מ"מ חיישינן לסכנה ומאכילין אותו".

בגמ' במסכת פסחים דף ח עמוד ב מובא: שלוחי מצווה לא ניזוקים, אך הגמ' מיד סייגה: במקום שמצוי ההיזק - יתכן היזק גם לשלוחי מצווה. נגיף הקורונה מתפשט במהירות ולכן נחשב להיזק מצוי, ולפיכך לא ניתן להסתמך עלך המימרא ששלוחי מצווה לא ניזוקים. הגמ' למדה זאת מכך ששמואל הנביא חשש להמליך את דוד למלך, למרות ששמואל היה שליח של הקב"ה לדבר מצווה, ובכ"ז הוא חשש משאול שיהרגהו. הקב"ה לא הבטיח לשמואל שיגן עליו, אלא הסכים שאכן יש חשש, ולכן על שמואל לקחת עגלת בקר, ולומר שהוא מעוניין להקריב קרבן.

כך כתב הרד"ק (שמואל א פרק טז פסוק ב): "מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקדוש ברוך הוא הנביא או הצדיק - אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה. הרד"ק הביא מספר דוגמאות של צדיקים שנזהרו מללכת למקום מסוכן, למרות שהיו שליחי מצווה והוסיף: "וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל יתברך. והטעם, כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם, וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו, ולדוד מפני שאול אם היה מושח מלך בחייו, והיה לו לבקש תחבולה איך אלך, וזו היתה שאלתו איך אלך? ואמר לו הקדוש ברוך הוא עגלת בקר תקח בידך, כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה".

המאירי (מסכת פסחים שם) ביאר את האמירה ששלוחי מצווה לא ניזוקים: "אף על פי שאין סומכין על הנס במקום שההיזק מצוי, מ"מ אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך". כלומר אין לחשוש לדברים לא מצויים. בהיזק לא מצוי - יש לבטוח בה' שלא יאונה רע לשליח המצווה.

הגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת פסחים שם) ביאר: "ויש לפרש ששאלתו (של שמואל את ה') היתה, האם ילך להמליך את דוד באופן גלוי, ויסמוך על ציווי הקדוש ברוך הוא שלא ינזק, או שיעשה מעשים להקטין את חשש הסכנה. ואמר לו הקדוש ברוך הוא שיעשה באופן שיקטן חשש הסכנה. ומיניה ילפינן, דהיכא ששכיחא היזיקא - אין לסמוך אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין". כלומר גם שלוחי מצווה אינם יכולים להסתמך על ניסים, אלא עליהם לעשות את מירב ההשתדלות בכדי להקטין את הסכנה.


זהירות יתרה לא להזיק אחרים

מול עינינו צריך להיות עומד תמיד המשפט היפה של התוספות: "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק" (מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג). אדם נזהר לשמור על עצמו, הוא עושה ביטוחים, מתייעץ עם רופאים וכו', אומר התוס': יותר ממה שאתה נזהר על עצמיך - עליך להיזהר שלא להזיק את חבריך.

אי הקפדה על ההנחיות (עטיית מסיכה גם על האף, שמירת מרחק וכו') - עלולה לגרום להדבקה כללית, וכתוצאה מכך חלילה גם להדבקת האוכלוסיות החלשות (מבחינה פיזית). האם לאסקימואים נדמינו? שאנחנו כל כך רוצים חסינות עדר, שתוצאותיה מוות של אלפי בני אדם?

השולחן ערוך בהלכה האחרונה בחושן משפט (סימן תכז סעיף י) כתב: "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך - מכין אותו מכת מרדות4, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב5". (על פי דברי הרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא הלכה ה). הט"ז (שם) הוסיף לגבי מי שנהר ושומר על כל ההנחיות: "לא די לאדם שיציל עצמו מהיזק, אלא עוד נותנין לו שכר על זה".

בשו"ת מהרי"ל (סימן מא) מובא שעל האב מוטלת האחריות לדאוג לילדיו, ואם צריך להבריח אותם ממגיפה - עליו לעשות זאת: "ואם נפשך לומר שלא יחשב אונס, כיון שהנער לא היה בורח מעצמו אם לא שיבריחנו אביו, נראה דהא ליתא, כיון דאי היה דעת בנער לא היה נשאר במקום סכנה... על כן מוטל על אביו להבריחו להצילו, והוה כמו הוא אומר אינו צריך ורופא אומר צריך6". (מובא בבית יוסף בסימן שלד, ברמ"א שם סעיף א, ובש"ך שם ס"ק ג).

המלצה על סגר בזמני מגיפה - כבר הובאה בחז"ל, בגמ' במסכת בבא קמא דף ס עמוד ב כבר מובא: "ת"ר: דֶבֶר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ואומר (ישעיהו פרק כו פסוק כ): לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ".

המלצה על חבישת מסיכת פה אף - כבר הביא האדמו"ר השלישי של חב"ד בשו"ת צמח צדק (אורח חיים סימן קי): "ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעף ח"ו - יש לייעצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום, ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קטנה קאמפער, ומעט עשב מייענטע". (מובא גם ביאור הלכה סימן תקנ"ד סעיף ו).

על החולה לדווח על מחלתו - בהערות לשו"ת הרמ"א (סימן כ הערה נה) מובא: "הרמ"א ברח מקראקא לשידלוב בשנת שט"ז, ושם חיבר את פירושו למגילת אסתר בשם 'מחיר יין' בדרך פרד"ס, ושלחו לאביו במשלוח - מנות. כן הוא כותב בהקדמת החיבור: ואני משה בן כבוד אבא מרי הפרנס והמנהיג ישראל שלי"ט הנקרא משה איסרלי"ש מקראקא הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירנו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עפוש האויר ל"ע, והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלו"ב... ועיין מאמרו של פ. ה. וועטשטיין קדמוניות מפנקסאות ישנים, שמביא תקנת הקהילות, שכל מי שמרגיש באיזה חולי המתדבק - מחויב להודיע לקהל תיכף ומיד, ולא יעלים שום דבר, הוא וכל בני ביתו, ואפילו המשרתים והעובדים בבית".

נוסיף, שבצו בריאות העם (סעיף 3) נאמר: "על אדם המצוי בבידוד - לדווח למשרד הבריאות". אי דיווח למשרד הבריאות על בידוד - נחשב לעבירה פלילית.

חסינות למי שכבר נדבק והחלים - מהרש"ל בספרו ים של שלמה (מסכת בבא קמא פרק ו סימן כו) כתב: "אם לא מי שהוציא כבר דבר ונתרפא, שאומרים העולם שאין חשש לו".

לשאלות בדיני ממונות - ניתן לשלוח מייל אל: bdmitzpeyeriho@gmail.com

הערות

1 נציין, שחלק מעצות אלו כבר הובאו ע"י הרשב"ש (סימן קצה): "כי בשעת הבריאות (בזמנים רגילים בהם אין מגיפה) - צריך אדם להשוות הנהגתו, ולאחוז במצוע במאכלו ובמשקהו, ובמלבושיו ובשינתו ובקיצתו, בהקרתו ובהעצרו וברחיצתו ובאויר המקיף בו, ובתנועתו ובמנוחתו ובתנועותיו הנפשיות, כלומר בשמחתו ובאנחתו בכעסו וברצונו ובשאר דברים ההכרחיים לגוף האדם - ללכת באמצעם לא ריבוי ולא מיעוט, אבל בימות המגפה - צריך להזהר בתכלית השמירה, ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים, ושלא להרבות במזון, ושיאכל דברים טובי האיכות ומעטי הכמות, וירבה המנוחה וירחיק היגיעה, וירבה מהמנוחים הטובים, וירחיק האנחה וירבה השמחה, כל זה בקצה אחד מהקצוות ולא יספיק בזה המצוע בלבד".

2 כמבואר בגמ' במסכת חולין דף י עמוד א: "חמירא סכנתא מאיסור".

3 עד "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ".

4 הלבוש (סימן תכו סעיף יא) כתב: מי שמסכן את עצמו או את אחרים - עובר על איסור דאורייתא, "השמר לך ושמור נפשך". אומנם באר הגולה (סימן תכז ס"ק ע) הביא שני הסברים. בהסבר הראשון הוא עובר על איסור דרבנן, ובהסבר השני הוא עובר על איסור תורה.

5 באר הגולה (שם) ביאר: "נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב [ישעיה מג ז] כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכולי וליתן להם שכר טוב בעמלם והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ברוך ה' לעולם אמן ואמן".

6 השולחן ערוך (אורח חיים סימן תרי"ח סעיף א) פסק: "חולה שצריך לאכול (ביום כיפור)... אפילו אם החולה אומר: אינו צריך - שומעים לרופא (שאומר שעל החולה לאכול)".