סליחה שניצחנו

התרגלנו שהכל אנחנו יכולים לנצח. זבנג וגמרנו. שהמדינה שניצחה את כל צבאות ערב בשישה ימים יכולה לנצח הכל.

ברל'ה קרומבי , ל' בתשרי תשפ"א

ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי
צילום: באדיבות המצולם

1.

ביום אחרי שיימצא חיסון לקורונה והכל יבוא על מקומו בשלום, כנראה תקום כאן וועדת חקירה, כמו אחרי כל מחדל ישראלי מצוי. היא תחבר דו"ח של מאות עמודים, שאיש כמובן לא יקרא, רק כדי לצאת ידי חובה ולהמשיך למחדל הבא.

אבל מה באמת קרה לישראל בין הגל הראשון לשני? כולם תרמו לכישלון. הבכירים שלא שמרו על ההנחיות, הפוליטיקאים שאירחו את ילדיהם בליל הסדר, ההפגנות בבלפור והמאבק המיותר ראש בראש החרדים. אבל יותר מהכל התשובה הפשוטה היא המחשבה שניצחנו.

התרגלנו שהכל אנחנו יכולים לנצח. זבנג וגמרנו. שהמדינה שניצחה את כל צבאות ערב בשישה ימים יכולה לנצח הכול. הרצון בהכרעה מוחצת קיים שם בכל סבב לחימה. הבעיה שלא הכל בחיים הוא מבצע צבאי. ולא תמיד ההכרעה היא תוצאה של ארטילריה בשילוב לוחמת שדה נכונה.

הישראלים היו מוכנים להיות ממושמעים כל עוד הבטיחו להם שחודשיים של ציות להנחיות ישיגו נוק-אווט על הנגיף. הם התסגרו בבתיהם בפחד וחיכו עד יעבור זעם. אבל אז גילו שהנגיף כאן להישאר. שזו מלחמה ארוכת טווח, שיש להיאזר בסבלנות עד שתסתיים. ואת זה רוב הציבור הישראלי לא הסכים להכיל.

במקום להבין שיש להסתגל לשגרת חיים חדשה, מורכבת וזהירה, הישראלים העדיפו לספר לעצמם שהם ניצחו כבר את הקורונה.

לכן היה ברור שהכול יקרוס מהר מאד. אף אחד לא העז להגיד לציבור את האמת: המגיפה לא מתכוונת ללכת לאף מקום. המנהיגות הייתה צריכה לתווך לציבור את המצב: עד שיימצא החיסון וככל הנראה מדובר בתקופה של עוד שנה בערך, החיים יהיו בשגרת קורונה. שהמרחבים הציבוריים, הופעות, מסעדות ושאר מקומות בילוי חייבים להישמר בקפדנות ועוד אין ספור מגבלות יום-יומיות. במקום זה קיבלנו כותרות של "חייבים לפתוח", הכול ומיד. אז פתחנו הכול וזו התוצאה.

2.

תוכנית "המקור" ששודרה השבוע על ראש עיריית אלעד ישראל פרוש ומלחמתו בקורונה, הייתה הזדמנות להצצה בלתי אמצעית לסיפור החרדי של המאבק בקורונה. הפער בין תחילתה וסופה מבהירים כי הכללים השתנו תוך כדי המשחק. אותו פרוש שמקבל עליו את הסגר ואומר "דינא דמלכותא דינא", הופך בהמשך לקול הלוחמני נגדו.

המהפך מתחולל כשהוא מגלה שהערים בת ים וטבריה, שאדומות בדיוק כמו אלעד, לא יסגרו ורק על עירו יוטל סגר. זה הרגע שהוא מנסה להשיג את שר הבריאות לקבלת תשובות, אבל עוברים יומיים עד שאדלשטיין עונה לו ומורח אותו בסיפורים לא רלוונטיים. אין דרך אחרת לתאר את הרגע הזה מאשר התפכחות. זה הרגע שבו פרוש מבין שהוא שילם את מחיר התמימות והרצון להישמע להנחיות ומדינת ישראל משתמשת בו, כדי לרצות את הציבור על חשבונו.

בבת אחת ראש העיר הממלכתי, שבגל הראשון הסתובב עם הרכב הפרטי שלו וקרא לתושבים להיכנס לבתים ולהישמע להנחיות, הופך להיות מי שמטיל ספק באמינות ההנחיות ואף יוצא למאבק נגד הסגר.

ומה שקרה לפרוש - קרה למגזר החרדי כולו. הציבור שבגל הראשון נשמע בצייתנות להנחיות וקיבל עליו את הסגר בבני ברק באהבה, הבין שעושים עליו סיבוב ולמעשה הכול פוליטיקה. מי שיש לו לובי חזק עושים לו הנחות ומי שחלש משלם את המחיר.

וזה הסיפור של ההפקרות בסגר הנוכחי. ליצמן ביקש סגר מיד בסוף אוגוסט, כשמספר החולים הקשים טיפס. ראש הממשלה התנגד מסיבות כלכליות. המאבק היה מי ישלם את המחיר: הכלכלה או הציבור החרדי והמסורתי שחגי ישראל חשובים לו. החרדים הבינו שזה אינו שיקול של בריאות הציבור, אלא שיקול צדדי. המדינה מסכימה לסכן עוד חיי אדם ובמקום להטיל סגר מיידי כפי שמחייב המצב, מורחים עוד חודש כדי לסגור בחגים. זה היה הרגע שמעט האמון שעוד נותר נסדק.

בסוף קרה מה שליצמן הזהיר ממנו. הכלכלה נפגעה יותר, כי במקום סגר של שבועיים מדברים כעת על חודש לפחות. מתו יותר אנשים מהקורונה כתוצאה מההמתנה עם הסגר והציבור בינתיים איבד את האמון. גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גורשנו מהעיר.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים