יומן מסע בבידודו

מפה לשם ובצחוק קראתי לזה 'בידודו', זה מתאים בול, זה משעשע לרגע, חשבתי שזה יעודד את רוחי בכל פעם שאגיד "אני בבידודו". האמת שהיה קשה לי להבין בתחילה את המשמעות של הבידוד הזה.

זה לא אני. זה לא מתאים לי, אני לא ממש אדם שמסוגל לשהות בבית במשך שבועיים תמימים ורצופים כך סתם רק לצורך מנוחה. איך אפשר לשהות במקום אחד סגור בלי הילדים שלנו, בלי הנכדות והנכד, אין מפגשי חברים או סעודה משפחתית מורחבת לאורך כל החג ! לא ידעתי איך נעבור את חג הסוכות. זה יום ההולדת של חגית, האישה שאיתי, שנולדה בשעת הדלקת נרות החג. מידי שנה התאריך הזה נחגג אצלנו עם המשפחה בסוכה המקושטת, ברוב עם והדרת מלך. אני מצרף תמיד גם מתנה יפה לחגית ומוסיף זר פרחים, כזה שהיא ממש אוהבת שיקשט את שולחן החג בסוכתנו הנאה שיושבים בה כולם יחד, עד הרגע בו ילדי השכונה (היום זה כבר הנכדים) באים עם שקיות זבל ענקיות ובפיהם שירת "ושמחת בחגך", רק כדי לקבל עוד סוכריה, ממתק, פופקורן או חיבוק.

בידוד. שם נרדף ל: "מחשב מסלול מחדש". מה עושים? איך מעבירים את היום? איך מתארגנים לחג? ארבעת המינים? בניית הסוכה? אומרים ש'צרת רבים היא חצי נחמה', אז אותי לא ניחמה הידיעה שכל עם ישראל נמצא בסגר, כי אני הרי עובד 'חיוני', וחייב לצאת מפתח הבית קצת בכל יום, לנשום ולנשוף. אבל חוק הוא חוק, ואנחנו שומרי חוק, לכן חגית ואני, מקבלים עלינו את הדין ומתחילים להתארגן לבידוד.

אנחנו מודיעים לכל מי שהיה איתנו בתפילות יום הכיפורים כי במהלך התפילה ולאורך היום היינו חשופים לחולי קורונה ואנחנו מחויבים בכניסה לבידוד מיידי.שכל אחד יבדוק כמה הוא היה חשוף, עם מסכה בלי מסכה, אבל אנחנו חייבים בבידוד.

הפסיכולוגיה עובדת שעות נוספות. כמו בתהליך אוטומטי אני מתחיל 'שפעת', צינון ושיעול, גרון מלא בליחה, כאבים בגוף, חולשה, כמובן כולם בורחים ממני ומהאזור בו אני שוהה כי הרי חדלה מלהופיע מחלת השפעת הרגילה בעולם. בתשפ"א יש קורונה ואין בילתה. יש לך שיעול? זה תסמינים. הא, אתה גם חלש? אז אתה בוודאי נדבקת, ואתה הרי בקבוצת סיכון- אל תבוא ל 'היבדק וסע' אלא מד"א יגיעו אליך עד הבית. אל תצא מפתח החדר כי אתה עם "תסמינים" . אתה בטוח חיובי לקורונה. לא יעזור לי שאצרח מאה פעמים שאני משופע בשפעת רגילה, כי עמדתי ליד המזגן ומתחת למאוורר בתפילת יום הכיפורים, כי כבר סגור וגמור בעם כי היום כבר אין יותר שפעת יש רק קורונה. לא עוברת שעה והאמבולנס עומד בפתח ביתנו.

הוא נכנס כמו מלאך בלבן או חייזר מהחלל. פותח איתי בשיחה ומסביר לי: "שמע, אתה עם תסמינים ברורים. אתה חייב להישמר, זו מחלה קשה שיש בה הדרדרות מהירה, אפילו תוך שעתיים. אם אתה חש טיפה התדרדרות אנא אל תהסס" הוא פונה לחגית כמו אומר נואש ממני, ומציע לה להזמין ניידת טיפול נמרץ (נט"ן), שלא נעיז לנסוע ברכב שלנו לבית החולים. "חבר", אני פונה לאיש מד"א "זו שפעת רגילה של דקסמול סינוס, ודקסמול קולד ויוצאים מזה תוך יומיים". הוא בשלו ואני בשלי. הבדיקה נעשית בסלון ביתנו, קצת לא נעים אבל לפחות לא עמדנו בתור הארוך של מתחם 'הידבק וסע'. אני בטוח שאני שלילי, כי ככה גדלתי, תמיד הייתי חיובי במעשים ושלילי בבדיקות, ואין סיכוי שאהיה חיובי, אני יודע שלא נדבקתי והפעם הפתעתי את כולם (וגם קצת אותי) והתשובה המתקבלת היא שאני שלילי לקורונה. ידעתי. הכי חשוב זה לחשוב חיובי כשמחכים לתוצאות הבדיקה הזו.

עכשיו, כשהחרדה מתפוגגת מהמחלה, מה שנותר לעשות זה להעביר את הזמן הקרוב. זה הרבה ימים להעביר. אני לא מתחבר לסדרות טלוויזיה ונטפליקס. לא ממש מתחבר ללימודי שפה חדשה באינטרנט, עבודה ב'בשבע' אין בחול המועד, כי כך הורגלנו 20 שנים, לא עובדים בחול המועד. אז מה עושים כל היום? נכנסתי למטבח. העיסוק העיקרי שלי עובר לעולם הקולינריה. ארוחת בוקר. צהרים וערב – עלי. אני אחראי על התפריט ועל ההכנה וההגשה וחגית על שטיפת הכלים. אני מתאהב במטבח. מקלף וחותך. מאדה, מבשל ומטגן, קורא מרשמים באתרי אוכל, מבקר בדפי פייסבוק של שפים מוכרים וידועים. מנסה חידושים קצת משלי, ממש נהנה. אבל מי שהכי נהנית איתי זו חגית שלי. אני לוקח את האחריות על הבישולים המשודרגים, יש לי זמן לנסות את מה שבא לי. מנסה להכין 'מקלובה', עוף שלם עם רוזמרין, תוספות מיוחדות, פשטידות מיוחדות וסלטים לאניני טעם, מנות ראשונות ומנות אחרונות ובעיקר אני מבטיח לעלות במשקל. מבטיח ומקיים כי הרי אחרי החגים דיאטה וחשבתי שאוכל להתחיל לבשל מאכלים דלי קלוריות, אבל לא עמדתי ביעד ונשארתי באותו המשקל.

בישלתי ובישלתי והימים לא עוברים, הזמן עומד מלכת, רק יום שני היום. תפילת שחרית לבד בסוכה עם נענוע ארבעת המינים, הושענות סביב הסטנדר שלי, מנוחת בוקר, מנוחת צהרים ארוחת ביניים, עוד תשבץ. עוד סודוקו עוד כתבת מגזין מעיתוני החג, והימים עוברים לאט לאט לאט. אין ביקורים. יש רק תמונות של נכדים. יש שיחות טלפון. מפגשי זום. שיחות בום.

מתחילים לחשב את הקץ שנראה כבר באופק, מתחילים הדיונים המשפחתיים איך מחשבים תאריך יציאה מהבידוד? האמת, תלוי את מי שואלים. ברור לכולם שצריך לחשב 'די' ימים מיום חשיפה, עליך לספור מהיום בו נחשפת לחולה מאומת "הנני מוכן ומזומן לקיים את מצוות ספירת הבידוד..." אבל נחשפתי לחולה במשך יומיים, אז סופרים 14 ימים נקיים מיום חשיפה ראשון או יום חשיפה אחרון? מחלוקת ראשונים, כי האחרונים כבר החליטו – יום חשיפה אחרון. אז אם נחשפתי גם בתפילת נעילה שזה יום שני בערב אני יכול כבר להשתחרר מהבידוד כבר ביום שני בבוקר כי מקצת היום נחשב ככולו, או לחכות עד הערב? מחלוקת.

עד יום שני הבא, יש הכנות לשמחת תורה, מעבר לכך שהפכתי להיות 'מסטר שף' והתחייבתי לשלוח למשפחות של הבנות שלנו ממטעמי השף לחג, אני צריך להחליט מה אני רוצה להיות חתן תורה או חתן בראשית, הפעם אני יכול לבחור והציבור - אשתי חגית, תקבל את זה בהבנה ובאהבה, אז באיזו תפילה כדאי לי להיות חזן? אין חתן הנערים, כי השנה אין מתפללים. אנחנו לבד!

שמחת תורה, זה חג חברתי אצלנו בקהילה. סעודת ליל חג משותפת אחרי הקפות שמחות במניין הספרדי. ריקודים של שמחה לאורך החג, קידוש של קיגלים והרינג עם המניין האשכנזי, חוזרים בצהרים שבעים עייפים ומרוצים, כך מסורת של שנים. והשנה? מה נעשה השנה? איך נקיים את מצוות החג, לבד. אשתי ואני אני ואשתי.

אני זוכר כשהייתי נער צעיר והיינו הולכים לשמח ילדים בבתי חולים, תמיד חשבתי לעצמי האם הם באמת שמחים מזה? האם אנחנו לא מעיקים ומכבידים עליהם? לא הייתה לי תשובה עד היום.

בוקר שמחת תורה, אני מתפלל לבדי בסלון הבית. שקט. דממה. לפתע, אני שומע מבחוץ שירה שבוקעת שערי שמים מחוץ לדלת, על הדשא בחזית הבית, חבורת בני משפחת גרובס השכנים, נושאים ספר תורה ספרדי כבד, רוקדים מול חלון המטבח שלנו ושרים כדי לשמח אותי "לב טהור ברא לי אלוקים, ורוח נכון חדש בקרבי", איזה לב טהור יש לכם משפחה נפלאה. איזו רוח נכונה וטובה הצלחתם לחדש בקרבי. ה'בידודו' היה שווה רק כדי לחוש את הרגע הזה של ההתרגשות שלי. דמעות זלגו, הגוף רועד, שמחה אני מבקש, הם כבר רצים למבודדים הבאים.

תמיד ידענו שאנחנו חיים ב'סביון' של איכות חיים ולא בהתנחלות שכוחת אל. תמיד הרגשנו שיש לנו ביישוב אנשים ערכיים ומלאים בטוב, אך אלו רגעים בהם אתה פוגש בטוב הזה ומתרגש, מזיל דמעה של אושר. הנוער שמוכן לבנות לנו סוכה בתנאי אחד, והתנאי הוא: אסור לנו לשלם להם על זה. זו ההתנדבות של גרעין עידו ע"ש עידודי זולדן. החברים שמבקשים לעשות לנו קניות, השכנים ששואלים מה קורה עם פח הזבל? אם אתם רוצים שנרוקן לכם, תוציאו את האשפה מחוץ לדלת. הודעות בסלולר מכל עבר : להביא לכם משהו? לבשל לכם משהו טעים? אנחנו בסופר סופר, לקנות לכם? להעביר מכם משהו לילדים? כן, ענבל ויהודה האס הצדיקים נסעו פעמיים ליישוב חריש כדי להעביר סוכה או מטעמים לילדים שלנו. ההתעניינות זורמת, אפיתי עוגה טובה אני מביאה לכם, יש לנו מנה אחרונה להעביר לכם לארוחת ערב. הם לא יודעים שאני כבר 'מאסטר שף' והמקררים אצלנו מפוצצים. לאורך כל הימים החברים הטובים פינקו אותנו עד הדלת, כולל משלוחי הפרחים וסלסלות הפירות של חמדה מלכה, ועוד המון אנשים טובים באמצע הדרך.

היום האחרון הוא יום מסוכן. יום בו רף המתח הפנימי עולה לגבהים שלא מכירים, ומבקש זהירות. די, נמאס כבר. אני מכיר כל מרצפת בבית, טיפסתי כבר על כל הקירות אני כבר מגיע לתקרה. תקרת הנפש המבקשת דרור, מבקשת חופשה באוויר הצח והפתוח וקצת נסיעה במרחבי הרי השומרון בואכה מרכז הארץ.

הגענו לרגע בו חגית שולחת הודעת טקסט לחברים מהשכונה ובו מביעה בשם שנינו את הכרת התודה, את זמרת הלב שמתרונן ביציאה מהבידוד כמו הכהן הגדול שיוצא בשלום מן הקודש. הבית הוא קודש אבל מסוכן להיות בו כל כך הרבה ימים באופן רציף... ואני מצטט:

חברים יקרים שלנו בוקר טוב

בשעה טובה יצאנו מהבידוד,

וגם אם לא הכל היה טוב, אבל הכל לטובה...

לא היינו מצליחים לעבור את התקופה הזו בלעדיכם,

זו הזדמנות להודות לכל אלו שהתקשרו, סימסו, דפקו על החלון, באו מהגינה...

פשוט הרגשנו שאנחנו חשובים לכם,

התעניינתם בשלומינו ובשלומם של אושרי ואביה, אדיר ואייל יחד עם שגב,

בחסדי השם כולנו מסיימים את התקופה הזו בטוב,

גם אביה ואושרי ברוך השם מחלימים,

תודה לכל המשלוחים הטעימים ששדרגו את שהותנו,

על העוגות, הפשטידות, המנות האחרונות, הגלידה, הפרחים, הפירות...

תודה שהעברתם את המשלוחים שלנו לאדיר,

להורים שלנו בכפר סבא,

וכן גם לחריש... לאושרי ואביה...

תודה על הורקת הזבל

תודה על הקניות,

תודה לילדי גרובס (היינו חייבים לציין הפעם) שבאו לשיר ולשמוח איתנו את שמחת התורה,

על פי הכללים וההנחיות...

פשוט תודה על מי שאתם בשבילינו,

חברים ושכנים טובים!

תודה על 'החיבוק' שקיבלנו!

בתפילה לחורף טוב ובריא

לבשורות טובות,

ורק בשמחות,

'אחרי החגים יתחדש הכל...'

אוהבים אתכם

דודו וחגית

התגובות של קבוצת החברים בווטסאפ לא מאחרות לצפצף בסלולרי כמה היינו חסרים, ואני נחנק מדמעות.

בימים מסוכסכים אלו בהם נתון העם שלנו במחלוקות של רק לא, לך, בוא, ליבי התרחב ועלז לגלות שוב ושוב את כוחה של הקהילתיות, את כוחו של היחד ואת כוחה של הערבות ההדדית. אולי זו חצי הכוס המלאה של ה'בידודו' הזה שבעודי כותב שורות אלה, תם ונשלם. השבח לאל, בורא עולם.

ובקצרה - התובנות:

מספרים - 4 קירות. 14ימים. 24 שעות. לימוד גדול בזוגיות מתחדשת. געגוע למשפחה המורחבת, לחיים הנורמליים. לימוד עם הכנה לימי הגמלאות.

קהילה – המילים חברים ושכנים מקבלים ביטוי אחר ברוח תקופה זו.

נוער וצעירים – הערכים עובדים. כדאי להשקיע בחינוך הילדים לנתינה וחסד, זה חוזר אלינו ובגדול.

תחביב חדש – כדאי למצוא משהו שמאוד אוהבים והוא היה חבוי ונסתר, והימים האלו הם הימים לגילוי והוצאה לאור של מה שאתם אוהבים לעשות והתביישתם, או לא היה פנאי ועת, או שסתם לא הרשו לכם להיכנס למטבח..

סבלנות – נכון, זו מילה ראשונה שמלמדים את העולים ארצה מכל קצוות תבל, אך זו ממש עצה ותובנה חשובה כדי לסיים את ימי הבידוד עם שפיות נפשית.

גם אם לא הכל טוב, הכל לטובה.