סטטיים או בני אלוהים?

לפעמים האדם נשבר, נופל ומתרסק, לא בגלל שהוא חלש, אלא בגלל שהוא חושב שהוא חזק. ואז, מספיק נגיף אחד זעיר, להזכיר לו כמה הוא "איש"

הרב ליאור לביא , ב' בחשון תשפ"א

הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

 

הצ'ופר שנשמר

לפעמים משפטים קטנים שאתה נחשף אליהם כמעט במקרה, נחקקים בליבך ומלווים אותך לאורך החיים. משפט אחד כזה מלווה אותי מנעוריי. חניכיי מתנועת הנוער הפתיעו אותי ערב אחד והעניקו לי צ'ופר, חוברת קטנה עם משפטי חכמה (כיום, זאת לא בעיה גדולה להפיק חוברת כזאת, באותה תקופה זה דרש קצת יותר השקעה...).

על גבי אחד מדפי חוברת הסיכות הקטנטנה נכתב: "כל דבר בעולם נשבר בגלל שהוא חלש, רק האדם נשבר בגלל שהוא חושב שהוא חזק". בימים האחרונים ניסיתי להתחקות אחרי המשפט הזה ברשת האינטרנט, אך חיפושיי לא העלו דבר (בהזדמנות זאת, כל היודע דבר על מקום המצאו של המשפט הזה מוזמן להאיר את עיניי).ככל שאני מוסיף להרהר ולהתבונן במשפט הזה, אני מגלה כמה הוא מדויק וכמה הוא נוגע בליבן של הסוגיות הבוערות בעולמנו, בעבר ובהווה.

פרשיות בראשית ונח, אותן אנו קוראים מיד עם תחילת השנה, מייצרות תמונת מצב עגומה מאוד אודות הטבע האנושי. המרי השורשי באכילה מעץ הדעת טוב ורע, הרצח הראשון וההתחמקות מלקיחת האחריות, ההתדרדרות וההשחתה עד כדי האמירה האלוהית המזעזעת: "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". אלוהים מביט ביצירי כפיו וכביכול מתנחם-מתחרט על הבריאה הזאת. איך הגענו עד הנה?

גן סגור

ניתן לבחון כל מצב בכמה רמות. גם את ההתדרדרות הנוראה הזאת של האנושות ניתן לפרש כרגרסיה עקבית של התרסקות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. למה? לא מסובך - "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". אלא שאולי מעבר לפשט, מסתתרת גם סיבה עמוקה יותר – אולי כפרפראזה לאמרה הידועה שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, גם הדרך לגן העדן רצופה כוונות טובות...

הגירוש מגן העדן, הטראומה השורשית שכל האנושות נושאת בקרבה, היא אולי גם המנוע הפנימי שגורם לכולנו להקיש שוב ושוב על שערי גן עדן בתקווה שהם ייפתחו סוף סוף. בתקווה שנוכל לחדש ימינו כקדם ולא נעמוד חפויי ראש אל מול להט חרבם של הכרובים, מקדם לגן העדן.

כי זה כל כך לא נעים לראות גן סגור...

מאז, כולנו, במודע ובלא מודע מבקשים רק דבר אחד – לשוב לגן עדן. זוהי המוטיבציה הפנימית הנסתרת שמניעה אותנו. זהו סיפור העומק של האנושות מעת היות האדם נע ונד מחוץ לגן העדן. אלא שעל הדרך לגן עדן שורר מאבק איתנים. מהי הדרך להשיב את העולם למצבו המתוקן?

יש המקבלים בהכנעה ובראש מורכן את המצב שנגזר על האדם עם הגירוש מגן עדן – סבל, ייסורים, זיעת אפיים, עצב, קוץ ודרדר. זאת המציאות. טבע האדם רע וגורלו בעולם תואם את טבעו. קבוצה זו רואה במצב הסטטי בו אנו נתונים גזירת גורל פטאלית. אלה החיים בעולם הזה.

לעומת זאת, עומדים מנגד המערערים על הנחות היסוד האנושית הבסיסיות ביותר – גבולות האדם אינם אלא אשליה. יותר מכך, הם למעשה פרי דיכוי. שליטה של גורמים כוחניים המבקשים להגביל אותנו מלשוב אל הגן האבוד. עלינו, בני האלוהים, להשתחרר מכל המגבלות ולהיות שוב כאלוהים. ללא הבדל דת, גזע ומין; "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל".

איש צדיק תמים

ובין אלה ה"סטטיים", המקבלים בכניעה מוחלטת את המוגבלות והסבל האנושיים, ובין אלה "שהתפארו בעצמם לומר כי "בני אלוקים" המה (בראשית ו, ב) ושעל ידי זה פרצו גדרות עולם", עומד איש צדיק אחד בתווך; "החזיק נח את עצמו ל"איש" (="אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"), ולא יותר מזה. שגדר עצמו בכל הגדרים הדרושים לאיש באשר הוא איש, ועל ידי זה היה לצדיק תמים. וזהו "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (שם, ט), שהרגיש תמיד שהוא זקוק לסעד ועזר מלמעלה, ושמבלעדי הסעד הלזה לא יצליח ולא יעלה בידו מאומה" (הרב חרל"פ, נימוקי המקראות עמ' ל).

לפעמים האדם נשבר, נופל ומתרסק, לא בגלל שהוא חלש, אלא בגלל שהוא חושב שהוא חזק כל כך שכבר איננו זקוק לגבולות וחוקים. ואז, מספיק נגיף אחד זעיר, להזכיר לו כמה גם הוא "איש", לא יותר מזה, אבל גם לא פחות מזה. ניתן וצריך לנוע בחזרה אל עבר גן העדן. אך יש לעשות זאת במתינות, מתוך הכרת הגבולות שלנו. מתוך הבנה שתמיד אנו זקוקים לסעד ועזר מלמעלה. מתוך ענווה.

הכותב הוא מראשי ארגון בשביל הנשמה ומרצה בארגון קהלים