בשבוע שעבר נחשפו הקלטות שיחה של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, בהן הוא נשמע תוקף בחריפות את פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, שנמנע לטענתו מלקבל החלטה בעניינו בפרשת הרפז:
לכאורה, מתוך ההקלטות עולה כי שי ניצן ואולי גם דינה זילבר השיגו שליטה על הממונה עליהם בעזרת תיק שבו היה מעורב.
הדבר העלה בי זיכרונות לגבי תיק שניהלה פרקליטות המדינה נגד יועץ משפטי אחר ורעייתו, יהודה ואביבה ויינשטיין. תיק זה שנפתח בסוף שנת 2010 בגין העסקת עובד זר, נסגר בעסקת טיעון כעבור 3 שנים.
ביקורת רבה נמתחה על החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום רק נגד רעיית היועץ מה שמוכיח שלאורך הדרך, האפשרות להעמיד גם את היועץ עצמו לדין הייתה על השולחן. כמו כן, השאלה מה יהיה טיב ההליך שיינקט נגד אביבה ויינשטיין או איזו עסקת טיעון תוצע לה, הייתה תלויה בפרקליטות המדינה הכפופה ליועמ"ש. בהקשר הזה חשוב להדגיש, התיק עסק בעבירה שאינה מן החמורות בספר החוקים.
בפסק הדין העוסק במינויו של מנדלבליט ליועמ"ש כתב שופט בית המשפט העליון (דאז) סלים ג'ובראן כי "דומה, כי התיק נסגר, בין היתר.. מחוסר אשמה". וכעת כאשר התברר שהתיק לא נסגר מחוסר אשמה נשאלת השאלה מדוע והכיצד נמנע שי ניצן מלהעמיד את בית המשפט על טעותו ואיפשר מצג שווא?
איפה היה היועץ ויינשטיין באותו הזמן ומדוע לא התריע בפני שופטי בג"ץ על הטעות? האם גם הוא הוחזק בגרון או היה אסיר תודה על ההסדר המקל שניתן לרעייתו? ייתכן ואין מנוס מלשוב ולבחון את החלטותיו של היועץ ויינשטיין ככל שהן נוגעות לבכירים בפרקליטות.
זו העת להכיר באמת הפשוטה והכואבת, מערכת המשפט של ישראל חולה. תיקון המצב דורש תהליך ארוך וחריש עמוק. צעד ראשון ומתחייב הוא לבטל את ועדות האיתור שהן גם הגורם הממנה וגם הגורם המפטר ולהשיב לממשלה את האפשרות למנות ולפטר את היועמ"ש ופרקליט המדינה על פי הבנתה.
על בעלי התפקידים הללו להיות כפופים באופן ישיר לנבחרי הציבור. צעד חשוב נוסף הוא להוציא את בג"ץ לפחות מהליכי המינוי של שני התפקידים הללו שהפכו בפועל למוצב קדמי של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת. וזוהי רק ההתחלה.
אמיתי פודרבייטל הוא חבר "הלל" – הפורום הליכודי לריבונות העם