פעם ב-19 שנה נפגשים להם התאריך העברי והלועזי. שלשום, יום ראשון, התכנסו להם ל' בתשרי וה- 18 באוקטובר - אותו יום מר ונמהר שבו נרצח בידי בני עוולה - אלוף, חבר כנסת, ושר בממשלת ישראל, רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד.
ואמר רבי אבא איו לך קץ מגולה מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו ופריכם תתנו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". אין הכתוב יוצא מידי פשוטו. החקלאות העברית המתחדשת בארץ ישראל היא מסימני הגאולה המובהקים. ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעמי ישראל כי קרבו לבוא.
אבל גם גידוליה האנושיים המובחרים של הארץ הזו בדורות האחרונים הם מסימני הגאולה המובהקים.
גנדי היה מהמובחרים שבגידולי הארץ הטובה הזו. בחור כארז.
הוא לא גדל בישיבות של הציונות הדתית, לא בחירות, וגם לא באצ"ל או בלח"י.
גנדי גדל והתחנך בתנועת הנוער "המחנות העולים", למד בגימנסיה העברית ברחביה בירושלים, ובהמשך עבר לקיבוץ 'מעוז חיים' של הקיבוץ המאוחד, ומשם הצטרף לתנועת 'ההגנה'.
כל התחנות הללו בחייו היו לכאורה מעוזי השמאל המובהקים של אז. גנדי הי"ד העיד על עצמו לא פעם שאת האידיאולוגיה המגובשת של שלמות ארץ ישראל הוא "רכש" שם - בצעירותו בתנועות הנוער, בקיבוץ, בשירות במחתרת 'ההגנה', ובהמשך בהיותו קצין צעיר בצה"ל.
זה לא הוא שהשתנה לאורך השנים. הוא נשאר נאמן לערכי היסוד של הציונות ומדינת ישראל.
אלה הם שהשתנו לבלי הכר, איבדו ברבות השנים חלק גדול מן הדרך, ושחקו את האמונה בצדקתה.
מי שהראה את הדרך החוצה לערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור היה בן גוריון. לא הימין ולא הציונות הדתית.
מושגים כמו כיבוש הארץ וההתנחלות בה, או יהוד הנגב והגליל, היו לב ליבה של העשיה הציונית, שליחותה ומקור גאוותה, ולא חלילה מילים מגונות שהס מלהזכיר.
גנדי נהג לצטט את ברל כצנלסון שאמר "לא היינו יכולים להקים את מרחביה ומשמר העמק בלי טרנספר...". הוא הביא ציטוטים התומכים באידיאולוגיה שלו גם מבן-גוריון, אוסישקין, חיים וייצמן, יצחק רבין, נתן אלתרמן, משה שרת, ועוד רבים וטובים, שהבינו שעל הארץ הזו ניתש מאבק בין שתי שאיפות לאומיות סותרות שפשוט אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. רבים וטובים שסרבו לעצום עיניים לנוכח המציאות ולהתמכר למקסמי שווא.
גנדי הי"ד היה גיבור בשדה הקרב, ולא פחות מכך בשדה המאבק על הרוח. הוא לא חשש להסתער לבדו כשזיהה נקודת אמת, לא חיכה לחיבוק החם של הקונצנזוס, אלא פעל כל העת להחזיר אותו למקומו הטבעי.
רחבעם זאבי ידע והזכיר, חזור והזכר, את מקור זכותנו על הארץ. את ספר הספרים. הקושאן האמיתי שמכוחו ובזכותו אנחנו כאן.
הוא הכיר את התנ"ך ישר והפוך, החזיק בו וציטט אותו בכל הזדמנות. הוא חזר תמיד, בגאווה ובלי חשש, ועם כיפת שמים לראשו, על האמירה: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לפי תורת ישראל"!
כשנשאל מה היא "הזכות האלוקית" שלנו הוא לא התבייש להשיב "ליהודים הייתה זכות על הארץ הזאת, ולו רק מפני שיש לנו הבטחה אלוקית על ארץ ישראל" ואז הוסיף: "הבטחה אלוקית מכובדת גם ע"י בוש ובייקר, וגם ע"י מייג'ור ומיטראן. גם הם חניכי התרבות הנוצרית שמכבדת את התנ"ך ומי שמאמין בדת... חייב להודות שזוהי הארץ שהובטחה לנו בברית בין הבתרים..."
'גנדי' התקדם במעלה הדרגות במהלך שירותו בצה"ל עד לדרגת אלוף, כיהן כאלוף פיקוד המרכז, ושלא כמו רבים אחרים נשאר נאמן כל העת לערכים עליהם חונך. מדהים לשמוע את דבריו שנאמרו אז כאילו נאמרו רק היום. "בדורי, אמר אז, חינכו אותנו שבאנו לכבוש את הארץ, לרשת אותה ולהתנחל בה. אלה היו 'מצוות עשה', ואילו היום נעשו מילים אלו "גסות". כשאתה אומר היום "לכבוש ארץ" מיד עליך להתנצל, מדברים על "הכיבוש משחית" וכו'. אותנו חינכו על כיבוש הארץ, כיבוש השממה, כיבוש הביצות וכיבוש העבודה העברית. כשבן-גוריון הקים את פיקוד הנח"ל הוא הדגיש שמדובר לא רק בראשי תיבות של 'נוער חלוצי לוחם' אלה בחיל שיעמיד את הצעיר העיברי בפני המצווה להתנחל בכל אתר ואתר בארץ ישראל...".
לאחר שחרורו מצה"ל התמנה ליועץ לענייני טרור של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ובהמשך עסק גם בעולם נוסף שכל כך אהב, עולם התרבות והספר, כשהתמנה להיות יו"ר מוזיאון ארץ ישראל.
גנדי הקפיד במשך הרבה מאוד שנים לענוד על צווארו דיסקית עליה חרט את שמותיהם של השבויים והנעדרים. חשוב היה לו לזכור ולא לשכוח שיש לנו אנשים, אחים! שעדיין לא חזרו הביתה. זה היה גנדי. איש של דברים גדולים שלא בז ליום קטנות. סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה.
הניסיונות לפגוע בשמו בצורה לא הגונה לאחר מותו נועדו בעיקר להכפיש את מורשתו בידי מתנגדיה ולכך אסור להסכים. הניסיון להציג את מורשתו כמשהו קיצוני ולא מוסרי הוא עיוות, גם של האמת, גם של המוסר, וגם של מורשתו. כך הסביר אותה בהזדמנות אחת, כשדיבר על חשיבות השלום: "כשתבוא יום אחד ממשלה ערבית לדבר איתנו שלום - ויש לעמול למען זאת ולא רק בגלוי, אלא בעיקר בחשאי - נגיד להם: למען השלום עליכם לקחת מכאן את מליון וחצי הפלשתינאים ובכך תעשו צדק לכל שלושת הצדדים הנוגעים בדבר, בשבילכם זהו דבר קטן מאוד, האומה הערבית מונה למעלה מ-200 מליון נפש והפלשתינאים הם פחות מאחוז מכלל האומה ואנחנו היישוב יהודי קטן שקלטנו מעל מליון ושבע-מאות אלף! אחים ואחיות... ולכן מותר לנו להגיד לכם שתקלטו את אחיכם (מליון וחצי פלשתינאים) למען השלום, אם אתם אכן רוצים שלום.."
גנדי הבין אז את מה שמבינים היום יותר ויותר יהודים כאן בארץ, ועכשיו גם ערבים במדינות ערב המתונות: הערבים המכונים פלשתינים אינם מבקשים הגדרה לעצמם. את שלילת הגדרתנו וקיומנו שלנו הם מבקשים. ולכך אין להסכים. אם זה או הם או אנחנו התשובה היא ברורה. אנחנו! זה הדבר הצודק והמוסרי ביותר שקיים עלי אדמות.
אזכיר עוד אנקדוטה אחת: רחבעם זאבי התעקש פעם אחר פעם לרשום את המילים ארץ ישראל בצורה מלאה ולעולם לא הסכים לקרוא או לראות במקום כלשהו שכתוב א"י (ויסלח לי גנדי על זה) בראשי תיבות...
ולסיום אי אפשר לסיים בלי לבקש מכם לקחת איתם קצת "גנדי" לדרך. בראש ובראשונה אבקש מכם לקחת את נקודת האמת. את האמונה בצדקת הדרך, המבוססת על התנ"ך והמורשת היהודית. את האומץ ללכת עם האמת גם נגד הזרם. קחו ממנו את אהבת הארץ, והמסירות וההקרבה למענה. קחו גם את מה ש'גנדי' לקח על עצמו מאביו - לחיות לפי עקרונות עדש"ה (ענווה, דבקות, שמחה, התלהבות). גנדי גם העיד על עצמו שלא עבר יום בלי שהשתדל לעשות לפחות מעשה טוב אחד. זה היה רחבעם זאבי האמיתי וכך נזכור אותו תמיד.
ואסיים במשפט בו רחבעם זאבי סיים את כל נאומיו בכל מקום בו הוא זכה לדבר: "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום!"
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים לעולמים.