'אפשר להיחלץ מסצנת הלהט"ב'

סיפורה של צעירה שהייתה 6 שנים בסצנת הלהט"ב התל אביבית והבינלאומית ופונה לרב בני לאו: קריאתך להכיל את הלהט"ב גורמת נזקים קשים.

שמעון כהן - ערוץ 7 , ג' בחשון תשפ"א

אפשר לצאת
אפשר לצאת
צילום: גילי יערי, פלאש 90

מאמרו של הרב בני לאו הקורא לקהילות הדתיות ולמשפחות דתיות להכיל את אורח חייהם של להט"בים ממשיך לעורר סערה.

בראיון לערוץ 7 מספרת שירה (שם בדוי) את סיפור חייה כמי שמרדה במשפחתה הדתית ופנתה לחיים להט"ביים, אך לאחר 6 שנים כאלה בנתה משפחה.

לדבריה לו הייתה שומעת אז את דבריו של הרב בני לאו הייתה מגיעה לכדי אבדון.

"אני דנה את הרב בני לכף זכות. אני בטוחה שהכוונות שלו טובות, אבל העצות שהוא נותן הן נזקים מאוד גדולים", פותחת שירה. "אני בטוחה שאם בתמימות הייתי מתייעצת איתו הייתי חושבת שככה אני וזו גזירת גורל וכל החברה צריכה להכיל את זה, אבל למעשה זה לא ככה. זה ממש עניין בחירי, חברתי ואפילו אופנתי. הרבה אנשים פשוט היו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ועם החבר'ה הלא נכונים וכך הם הגיעו לזה. אם הם היו במקום אחר הם היו מגיעים למקומות אחרים. זה, אגב, מתאים לעוד הרבה נושאים ולא רק לסוגיה הזו. אדם מושפע מאוד מחברתו".

לטעמה בדברים שכתב הרב בני לאו "הוא נותן לזה הכשר. הוא מאדיר ומייקר את החולשה במקום לגבור על החולשה ובכך הוא מעביר מסר לא נכון וחבל שחיים של אנשים ייהרסו בגלל זה".

שירה מספרת את סיפורה האישי המתחייל בישראל אך עובר למחוזות רבים ברחבי העולם, בעיקר מוקדי להט"ביות מוכרים ובולטים. "הייתי נערה מתבגרת שהחליטה למרוד במוסכמות ולהגיע לשירות צבאי ובשירות למקום היותר פרוץ, ולהיחשף לדברים שונים. הייתה בי נטייה למרדנות כבת טיפשעשרה. הייתי מהסוג שמטיל ספק בכל דבר. לא הייתי דג שנסחף עם הזרם. תמיד הייתי מאתגרת את המורות ואת הרבנים. הגעתי לצבא ונתקלתי בתופעת הלהט"ב כמשהו מסקרן וחשבתי שלמה לא לנסות".

בדבריה מטילה שירה לא מעט אחריות לפנייתה לאפיק הלהט"ב לאותה נטייה מרדנית שהייתה בה. "לפעמים כשיש סכסוכים עם אבות רוצים למרוד. אבא שלי שומר מצוות ממשפחה דתית ואולי רציתי למרוד בו עד הסוף גם בקטע הדתי וגם בקטע המיני".

בתקופת השירות הצבאי החלה עבור שירה גם תקופת חייה במחוזות הלהט"ב, תקופה שנמשכה שש שנים. "זה הפך להיות אני. אלו החברות שלי, אלו המועדונים אליהם הלכתי בארץ, באמסטרדם, בתאילנד, באיי סיישל וכמעט בחצי עולם שאליו הגעתי. גברים לא עניינו אותי. זה הפך להיות אורח החיים שלי. הייתה לי בת זוג וזו הייתה אהבה מאוד גדולה. אני אומרת את זה היום בשברון לב גדול".

עם כל אותה מרדנות ופנייה לאפיק חיים רחוק מזה של משפחתה נשמר הקשר בין המשפחה לשירה. "המשפחה שלי מאוד אהבו אותי, כיבדו אותי ועזרו לי כלכלית. הם אפילו חתמו לי ערבות לדירה ששכרתי בדיזינגוף, אבל עם זאת הם הבהירו לי שהם לא יקבלו את אורח החיים הזה בשום אופן ושזה לא ייגמר טוב כי 'זכר ונקבה ברא אותם'. את הכאב בעיניים שלהם ראיתי ולא יכולתי להתעלם מזה".

ממשיכה שירה ומספרת כי המרדנות, הסקרנות ותחושת הריקנות הובילו אותה גם אל סצנת הסמים התל אביבית, "ניסיתי להשקיט את המצפון עם שמחה מלאכותית. זה מה שסחב אותי. לא היה יום שבו לא הייתי משככת את הכאבים באמצעים מלאכותיים ולא חוקיים. כך היו כולם סביבי. היינו עושים זאת ביחד, הכאב עמוק אז עוד קונים ועוד צורכים, עוד מסיבות טבע ועוד אירועים כדי לשכוח ולשמוח. הכול בלבול אחד גדול. לא הייתה השלמה של עולם אידיאלי בשש השנים האלה. חטפתי לא מעט מכות בתקופה הזו".

כיום משוכנעת שירה שללא תפילותיהן של אמה ואחיותיה השינוי שהחזיר אותה לא היה קורה. "גם כשיש חולה אנוש לא מוותרים, פותחים ספר תהילים ומתפללים. התפילות האלה גרמו לשינוי פנימי גם אם לא ידעתי עליו".

השינוי בפועל הגיע בעקבות סמינר אליו הגיעה כחלק מהסקרנות והחיפוש אחרי ייעוד. "בהתחלה הצעתי לבת הזוג שלי להגיע איתי, אבל המליצו לי שאגיע לבד. הגעתי לשם ושם הייתה נערה צעירה, דתיה מאוד, שהייתה אחראית על הקליטה של הבנות. אמרתי לה מיד שאני כזו וכזו. המבט שלה היה מבט של הלם אבל היא אמרה 'אנחנו לא שופטים אף אחד, ברוכים הבאים'. ארבעה ימים הייתי בקטע של הקשבה, לא הפגנות ולא מריבות. הייתי בארבעה ימים של שקט".

הסמינר לא עסק כלל וכלל בסוגיית הלהט"ב והיחס לתופעה אלא התמקד בשאלות ערכיות על מהות החיים ותכליתן, על הבורא ועל הבריאה ועבור שירה היה בכך כדי למלא את תחושת הריקנות שהצטברה בה. "הייתה בי ריקנות גדולה. הייתי בהודו, בארצות הברית ובאינספור מקומות ברחבי העולם, החלפתי בנות זוג, אבל כל הזמן המשכתי לחפש. במועדונים הלהט"ביים באמסטרדם ראיתי נשים בנות שבעים וזה הגעיל אותי. אמרתי לעצמי שאני עכשיו צעירה, אבל אני לא רוצה להזדקן ככה. החיים שלי הגעילו אותי. לעומת זאת הסמינר הציב לי מראה מול הפנים. דיברו איתנו על למה באנו לעולם ומיהו בורא עולם. שיהיה ברור, לא הגעתי לסמינר ללא כל ידיעה ורקע. גדלתי בבית דתי והייתי בבני עקיבא, ידעתי, אבל לא ידעתי כלום. היו לי מדריכות ורבנים, הייתה לי אולפנה, אבל לא היה לי שום קשר עם ריבונו של עולם. לצבא נכנסתי עם חצאית. הייתי לוקחת חיילים וחיילות להתפלל בבוקר, אבל ההתדרדרות הגיעה מהר מאוד. הסמינר השקיט לי את רעשי הרקע ואת המירוץ".

לצד ההקשבה קיימה שירה לא מעט ויכוחים אל תוך הלילה עם רבנים במהלך הסמינר. הרקע הדתי ממנו הגיעה נתן לה תחושה שיש לה די ידע כדי להתווכח ולא לקבל כל אמירה כאמת מסיני, אך בשיחות עם רבני הסמינר היה משהו אחר ממה שהכירה עד כה, "פתאום הצלילות בעיניים של אותם רבנים הייתה משהו שלא פגשתי בשום מקום בעולם. תמיד היה אינטרס בעיניים של האנשים שפגשתי, תמיד רצו ממני משהו, ופתאום יש אנשים שרוצים רק להיטיב".

בתום ימי הסמינר היה ברור לשירה שגילתה את האמת, אך ידעה גם שמאחור הותירה בת זוג שמחכה לפגוש אותה, ונותרה השאלה איך לבשר לה על השינוי שמתחולל. "אמרתי לה שהיא חייבת ללכת לסמינר, כי אם זו אמת אז למה שהיא תישאר רק אצלי. היא הלכה לסמינר אבל רוב הזמן ישנה. היא יצאה ממנו כמו שנכנסה. דיברנו על זה אחר כך, סיפרתי לה על מה שעובר עליי, היא הסתכלה עליי בהלם ובתדהמה. אמרתי לה שאני חייבת לבחור בין חיים של שמחה ותורה או שאשאר איתה וכנראה שאתאבד בעוד כמה שנים".

שירה התנתקה מבת הזוג שלה ופנתה ללמוד במדרשה, שם ניסתה לברר עם רבנית אם תוכל להמשיך את הקשר הזוגי לצד ההתחזקות התורנית. המענה היה שלילי והיא קיבלה אותו. " הכוח האמוני שבי אמר לי שאם זו האמת זה יסתדר. היה לי ברור שהקב"ה לא יברא מציאות שאי אפשר לעמוד בה".

על התפנית הנפשית שהתחוללה בה בעקבות הבחירה בדרך תורנית היא מספרת: "במדרשה התחלתי ללמוד ולהתמלא. שמירת השבתות והכשרות יצרו את הקירוב. כשעזבתי את העבירות והתחלתי בקיום מצוות, מהקטנות ביותר, הקליפות והתאוות התחילו לנשור". כשנה לאחר מכן נישאה שירה והקימה את משפחתה. כיום היא משוכנעת שהצבת עמדת התורה באופן ברור ונחרץ יכולה לסייע גם לאחרים ואחרות להיחלץ ולהתמודד עם תאוות. "לכל אדם יש נטיות ותאוות ואנחנו צריכים להתגבר עליהם. האם הרב בני לאו יקבל קלפטומן שאומר שהוא מתמודד עם תאווה לגנוב ויגיד לו שצריך להכיל את התאווה הזו שלו?", היא שואלת ומעירה כי "לא אתפלא אם בעוד עשר שנים גם פדופיליה תיחשב לתאווה מותרת".

"לכל אדם יש אתגרים וכל אחד מגיע מרקע אחר של התמודדות. גם מהצורך בעישון אנשים נגמלים. אדם הוא ייצור משתנה כי יש בנו נשמה. אנחנו יכולים להרגיל את עצמנו לבחור. אם הייתי שומעת את הרב בני לאו אני לא יודעת איפה הייתי. דבריו הם קביים, אבל מי שנותנים לו כל הזמן קביים לא מנסה ללכת לבד. אתה לא צריך קביים. אולי תיפול בצעדים הראשונים ואולי תקבל מכה, אבל אם תזרוק את הקביים תלמד ללכת לבד ואולי גם לרוץ".