חודש ושבוע חלפו מאז שדידי הררי עזב את המיקרופון. בחודש הקשה בחייו, שבו נפרד מרעייתו מירית הררי ז"ל, ביקש לאסוף את עצמו ואת משפחתו. "זו ההפסקה הגדולה ביותר שלקחתי משידור", הודה היום (ד') עם חזרתו אל המיקרופון, והסביר כי "הרגשתי שאני חייב זמן לעצמי, להתאבל, להיזכר, לחשוב ולהיות עם המשפחה שלי שביחד, ננסה לאחות את השברים".
אלה היו רגעים מצמררים ברדיו, של אדם שגורם לרבים כל כך מאיתנו לצחוק ולחייך מדי יום לאורך שנים כה רבות, שמדבר מליבו אחרי שאיבד את היקר לו מכול. "באתי היום לרדיו, אני מוכרח לומר, עם רעד קל והתרגשות שמזמן לא הייתה לי", אמר, "ובגלל זה ביקשתי מהבנות שלי מאיה, אבישג ונועה לבוא איתי. לתמוך, אולי לדבר ולשתף, הכול תלוי בהן - אבל בעיקר לתמוך ולהיות איתי. שאראה את העיניים שלהן מולי ואקבל את התחושה הטובה יותר".
את כל התוכנית הראשונה אחרי ההפסקה הארוכה הקדיש דידי למירית - לסיפורים ולשירים שאהבה. "אנחנו נעשה היום מסע משותף בין השירים, בין השנים, בין החוויות שהיו לה ולי ולבנות שלנו בשנותינו יחד.", אמר, "כל אחד מהם הוא חלק מחייה, כל אחד מהם ליווה אותה בזמן כזה או אחר, במהלך מסע החיים שלה - ובד"כ היה סיפור שצמוד לשיר כזה או אחר. גם את הסיפורים האלה אני אביא".
לצד בנותיו ישב מולו שותפו לתוכנית רון שלום (הרון הרון), "שנמצא איתי - ובואו נגיד את האמת - חי עם מירית בעצמו 24 שנה. גם לו יש בטח סיפורים שהוא זוכר".
הררי הודה למאזינים הרבים, אלפים במספר, ששלחו דברי נחמה בתקופה האחרונה. "ראשית אני רוצה לומר תודה. אין לי מילים לתאר את החום, האהבה, האמפתיה והניחומים שקיבלנו מכולכם. אלפי הודעות ופוסטים, תלמידים שעשו עבודות, חיילים וחיילות, דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, אנשי פוליטיקה ואנשי היום־יום, בעלי משפחות ואנשים בודדים, ילדים, מבוגרים, שכנים בארץ ובחו"ל, כל האנשים האלה יחד כתבו אלינו, פרסמו ממים מדבריה של מירית וזה כל כך עזר לנו".
"אני מצטער אם לא הצלחתי לענות לכולם. אני עדיין עונה להודעות - אבל קראתי הכול, ושוב, תודה ענקית על התמיכה הזאת. זה לא מובן מאליו", אמר בהתרגשות.