עניין אישי והפעם עם דוד אבטה

בן 38, נשוי ואב לארבעה, גר במודיעין, המשנה למנכ"ל משרד העלייה והקליטה

שילה פריד , ד' בחשון תשפ"א | עודכן: 22:21

דוד אבטה
דוד אבטה
צילום: דוד הוכברג

התחלה// כפר יהודי בצפון מערב אתיופיה בשם מורווי. "החיים בכפר היו פסטורליים. עבדתי כרועה צאן. היו לי 15 עיזים שכל בוקר הוצאתי למרעה. הייתי שומר עליהן ומחזיר אותן לקראת ערב".

אבא// גטו אבטה, מאבטח. "אבא פנסיונר וממשיך לעבוד כמאבטח בקניון מלחה. בארץ הוא עבד בבנייה ובמאפיית אנג'ל. תמיד נלחם ונאבק בנחישות על מה שהיה חשוב לו ועל החלק שלו כאן בארץ".

אמא/ ווביט, מטפלת בבית אבות. "אבא היה הנחוש והנאבק ואמא תמיד הייתה העוצמה הפנימית, האצילית, המכילה והתומכת של הבית".

מורים לחיים// "בכל שיחה לבני נוער אני אומר שהוריי הם המורים לחיים. בקרב צעירים יוצאי אתיופיה יש נטייה לראות בהורים כמי שלא שולטים בשפה ולא מעורים בחברה, אבל צריך לראות את זה אחרת. כשהייתי צריך עזרה בשיעורי הבית הם היו אומרים לי 'אנחנו לא יודעים לעזור לך בעברית או במתמטיקה, אבל אנחנו פה איתך ונתמוך בך כמה שנוכל'".

יום אחד הספיק// לימודיו בבית הספר היסודי באתיופיה נמשכו יום אחד בלבד. "בגיל שבע וחצי התרגשתי מאוד לבוא לבית הספר. נכנסתי לכיתה שבה כולם ישבו על הרצפה, והמורה אמר לי להושיט יד. הוא הוציא גבעול לח והכה אותי ביד ואמר: 'זה על האיחור, ומחר תבוא עם גבעול חדש'. באותו יום הודעתי להוריי שאני חוזר לעיזים".

ניסיון ראשון// כשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו המורחבת לארץ דרך סודן, אך הוריו נשארו באתיופיה. "סבא שלי הודיע לכולם על תאריך יציאה מהכפר שלו לסודן. כמה ימים לפני היום המיועד אמרו לו שכנים שהשלטונות גילו את התוכנית, ובאתיופיה יציאה מגבולות המדינה זו בגידה. לכן הוא הקדים ביומיים את היציאה לישראל, וכשהוריי הגיעו לכפר שלו הם הבינו שכולם יצאו - וחזרו הביתה".

טרנינג מירוסלם// יום אחד, כשחזר עם הצאן הביתה, חיכתה לו הפתעה. "שלושה ארגזים הגיעו אלינו מירושלים. סבא וסבתא שלחו לנו בגדים מישראל, וצירפו מכתב. הם סיפרו לנו שהם בסדר, הם גרים מאוד קרוב למקום המקדש ובקרוב יהיה מבצע גדול להעלות אותנו לארץ. היו לי מכנסי טרנינג מירושלים. התרגשתי מהם כל כך, זה היה מאוד מיוחד".

עולים לארץ// כשהיה בן שמונה וחצי החלה משפחתו במסע מאורגן לעלות ארצה. "הלכנו למחנה פליטים בעיר הבירה אדיס, שם המתנו כחצי שנה ואז עלינו על טיסה לרומא ומשם לנתב"ג".

תקווה בת שנות אלפיים// "כשהמטוס התקרב לישראל השמיעו את השיר 'ירושלים של זהב'. בפעם הראשונה ראיתי את אבא שלי מזיל דמעות. כילד זה היה קצת מביך, אבל בדיעבד הבנתי שאני רואה פה פשוט התגשמות חלום של אלפיים שנה".

איחוד משפחתי// אחרי העלייה לארץ נפגש עם בני המשפחה המורחבת, שאותם לא ראה מאז שהיה תינוק. "כולם עברו את המסע בסודן, שהיה מסוכן וקשה, רק סבא רבא שלי שהיה בן 90 נפטר בדרך. סבא שלי הציע לו שיישאר בבית וידאגו למטפלת בתשלום שתסעד אותו עד יומו האחרון, אבל הוא לא הסכים ואמר שהוא מעדיף למצוא את מותו בדרך לירושלים".

ללא מילים// עם הנחיתה השתכנה משפחתו במרכז הקליטה בנתניה. "הגעתי לבית הספר והרגשתי ממש אילם. היינו שני יוצאי אתיופיה בכיתה, לא ידעתי את השפה, אפילו מספרים לא הכרתי חוץ מהמספרים של ספירת העיזים. שלחו אותי לאולפן ושם התחלתי קצת לקלוט עברית, שהתחזקה בממשק עם התלמידים האחרים".

ירושלמי// אחרי תקופה קצרה בנתניה ביקשו הוריו לעבור לירושלים כדי להיות קרובים לסבא ולסבתא וליתר בני המשפחה. לאחר שנתיים בבירה קנתה המשפחה בית בנווה יעקב.

מבוי סתום// בסיום בית הספר היסודי חיפש מסגרת תיכון, אך ללא הצלחה. "כל ישיבה תיכונית או בית ספר שהגעתי להיבחן אליו אמרו לי: 'אתה בחור נחמד, אבל אין לנו פה כלים לתת לעולה חדש'. ישבתי בבית ובכיתי. סיפרתי את זה לבני ברלין, חונך שהיה לומד איתי כל יום שישי. הוא למד בישיבת נווה שמואל באפרת והציע לי לבוא ללמוד שם. הגעתי לשבוע בישיבה, וראש הישיבה הרב יעקב פישר אמר שאני מוזמן להיות חלק".

ישיבה תיכונית// "כיתה ט' הייתה קשה, הייתי צריך להשלים לא מעט פערים, אבל בסוף סיימתי תעודת בגרות בהצטיינות אחרי הרבה עבודה קשה".

בחור ישיבה// "בעקבות המסע לפולין בתיכון, רציתי מאוד לחזק את היסודות האמוניים שלי. הלכתי לישיבת ההסדר בעתניאל, שם למדתי אצל הרב רא"ם הכהן. בהמשך למדתי בישיבת פתח תקווה של הרב שרלו. אחר כך התגייסתי לשירות מלא ביחידת דובדבן".

דרגות מהרמטכ"ל// את השירות הצבאי עבר בהצלחה. "הייתי לוחם, מפקד וקצין. את קורס המ"כים וקורס הקצינים סיימתי כמצטיין. דאגתי להזמין את ההורים לכל הטקסים, זה היה צעד חשוב במאבק שלהם להיות חלק. כשסיימתי את בה"ד 1 בהצטיינות קיבלתי דרגות מהרמטכ"ל. הלב של אבא התפוצץ מגאווה. הם היו מספרים את זה לחברים בעבודה".

חבילה לא עוברת// "אחד הדברים שהיו חסרים לי בשירות זה חבילה מהבית. בערב כולם מוציאים את החבילות ששלחו להם המשפחות ומחליפים חטיפים אלה עם אלה. ההורים שלי לא הכירו את זה בכלל ולא רציתי להעמיס עליהם את האתגר, אז אני לא קיבלתי אף פעם חבילה".

לא להשאיר לבד// "אחרי השחרור ניגשתי ליהודי יקר בירושלים וסיפרתי לו על היוזמה שלי לדאוג שלכל חייל תהיה חבילה, גם אם המשפחה לא שולחת לו. הוא אימץ את הרעיון ושלח מאז מאות אלפי חבילות לחיילים שאין להם. זה נותן תחושה של שייכות".

החצי השני// אחרי השחרור קיבל הצעה לעבוד בבני עקיבא כמנהל סניפי העולים ורכז תוכנית 'שחר'. "אחת מ-30 הרכזים שעבדו תחתיי הייתה הדס שפר. כשסיימתי את תפקידי התחלנו לצאת והשאר היסטוריה. היא עוד לא מכינה אינג'רה, אבל עובדים על זה".

הנחת// ארבעה מופלאים, לכולם יש שם עברי ושם אמהרי: איתן אשטו, נטע אמרץ', לביא דסלי ותמיר אמבלו שהצטרף ממש לפני חודש.

מסלול דו סיטרי// "בהרצאות תמיד שואלים אותי איך המשפחה שלה מקבלת אותי. אני אומר: כמו שההורים שלי מקבלים אותה. יש תחושה כאילו האשכנזי צריך לקבל את האחר, אבל זה תהליך דו סיטרי".

סטודנט// את לימודיו המקצועיים עשה בחוג למשפטים במכללה למינהל. "אמא שלי עבדה כמנקה בחברת קבלן. יום אחד הסתכלתי בתלוש שלה וראיתי שהיא לא מקבלת את כל השעות שלה וגורעים ממנה תשלומים שמגיעים לה. הגשנו תביעה והגעתי בעצמי לבית המשפט. הייתי אז חייל, באתי עם מדים וסיפרתי על המשפחה ועל מה שאמא שלי עוברת בעבודה. אז החלטתי שזה תחום שאפשר לתקן בו דברים רבים ושם אני רוצה להיות".

עורך דין מתחיל// את ההתמחות עשה במשרד היוקרתי אגמון רוזנברג כהן בירושלים, ואחריו החל לעבוד במשרד תל אביבי בתחום הליטיגציה המסחרית.

רוצה לרדת לשעתיים// לפני כחמש שנים, בזמן מחאת בני העדה האתיופית, הוא חש צורך לצאת מהמשרד ולהצטרף למוחים. "זו הייתה מחאה על הכאת חייל יוצא אתיופיה בידי שוטרים. בהתחלה ראיתי שהם מפגינים וחשבתי שזה מיותר, הייתי כבר בהפגנות. מצד שני לא יכולתי לעמוד מנגד, אמרתי לבוס שאני יורד לשעתיים".

רוצים להיות שווים// "פגשתי בכיכר רבין המון כאב. צעירים מתוסכלים ומבוגרים שהתייאשו מהאפשרות שיזכו להיות אזרחים שווים בין כולם. כולם כמעט היו יוצאי אתיופיה, כאילו זו בעיה של קבוצה קטנה ולא בעיה של החברה הישראלית".

מאבק על חלק בסיפור// "המאבק הוא על היותנו חלק מהסיפור הישראלי. הנרטיב היום הוא שהציונות היא של יהודים אשכנזים. לומדים עליהם בהיסטוריה, נותנים להם את הכבוד והם מוכנים לארח אותנו בסיפור שלהם. אנחנו נאבקים פה לא על תקציב של מיליון שקלים לצורך כזה או אחר, אלא על המקום, על הנרטיב. אנחנו לא אורחים, אנחנו חלק גדול בסיפור של מדינת ישראל ושל העם היהודי".

לא טובה אישית// "כשטייס חיל האוויר לשעבר אומר לשוטרת 'אני העליתי את ההורים שלך'", הוא מכוון להתבטאותו של אמיר השכל, "הוא לא לקח צי מטוסים פרטי של המשפחה שלו והגדיל ראש באופן עצמאי. יש פה מדינה, צבא וממשלה שעשו את זה כחלק ממעשי המדינה להביא את כל העם היהודי לארצו".

להנחיל מורשת// מאז אותה הפגנה החל לעמול על יוזמת 'סיפור על הדרך', שמפגישה ישראלים רבים עם סיפורה של העדה האתיופית. "התחלתי בהרצאות על הסיפור שלי. היום יש 400 יוצאי אתיופיה שמעבירים הרצאות כאלה במיזם שאימצה החברה למתנ"סים. יותר ממאה אלף איש התחברו לסיפורים שלנו. היינו בבתים פרטיים, בתנועות נוער ובבית הנשיא – וזה הולך וגדל".

מינוי ממשלתי// לפני כשבועיים מונה לשמש כמשנה למנכ"ל משרד העלייה והקליטה. "השרה פנינה תמנו-שטה פגשה אותי בצומתי עשייה שונים. היא המליצה למנכ"ל המשרד חביב קצב למנות אותי, והוא אכן בחר בי לתפקיד. אני מודה לשניהם על ההזדמנות ועל הזכות".

אם זה לא היה המסלול// עבודה עם אנשים, אולי בני הגיל השלישי.

במגרש הביתי:

בוקר טוב// תפילה, לארגן את הילדים למסגרות עם ארוחת הבוקר ולעבודה.

פלייליסט// "בריצות אני שומע פודקאסטים, ובנסיעות אני מאוד אוהב לשמוע את כל בני משפחת בנאי".

השבת שלי// "משפחתית, רגועה, עצירה של המרוץ היומיומי ביחד עם המשפחה".

דמויות מופת// "הוריי היקרים והמנהיגות הרוחנית של הקהילה - הקייסים".

מפחיד// "אדישות חברתית, חוסר אכפתיות".

משאלה// "יותר חיבור בין אנשים ובין קהילות בחברה הישראלית".

כשאהיה גדול// "הרב רא"ם הכהן היה מאחל לנו שנישאר תמיד ילדים, תמיד לפעול מתוך ראייה של חלום ושאיפות, בלי חסמים של אנשים מבוגרים".

לתגובות: shilofr@gmail.com