האמת הפשוטה היא, שחיי הישראלים ביום-יום שנה-שנה תלויים בחיילי צה"ל ושאר אנשי זרועות הביטחון, אלה באבטחה ובחזית, בבט"ש ובאימונים, אלה הסוחבים תיקים ורובים, ומסתכנים שעה-שעה, בימי שקט, מתיחות ומלחמה.
שלל אויבינו בפנים ומבחוץ חולמים, מאיימים, מתכוננים, ומתחמשים ללא לאות כדי להחריב את ישראל ולהרוג את הישראלים, קודם-כל היהודים ואחיהם לנשק ולחיים. מדי לילה לוכדים כוחות מיוחדים מחבלים, מונעים טרור, מגלים מצבורי נשק. הם עושים את עבודתם בשקט, במקצוענות, ובהתמדה. לא עוצמים עין בחרמון המושלג ולא נרפים בחום הבקעה, הערבה והמדבר. אין הגה של תלונה, מחאה או דרישה מפי החיילים. מאיישים עמדותיהם לפי הפקודה ומבצעים את משימתם. נעדרי שינה, רחוקים מהבית, בלי פינוק.
קולות טורדניים שעולים תדירות מהחברה מתבכיינים, מתווכחים, צורחים, מעליבים. יוצרים אווירה עכורה, איש נגד רעהו, ובלי תועלת. אבל משורות הצבא בולטים חיוכים, שמחת חיים, מִשמעת וסדר, גאוות יחידה, ורצון לתת.
רק לעיתים משמיעים ראשי המדינה, בטקסים ממלכתיים, מילות שבח והוקרה לחיילנו. חלק בולט של החברה האזרחית מתעסק בזוטות וקטנות. משחקים הישרדות טלוויזיונית אי-שם בעולם, כאשר החיילים עוסקים בהישרדות בלי שידור ודרמה.
במרכז התרבות הפופולרית בולטים אנשי בידור, ידוענים באולפני טלוויזיה, המפיצים – לא כולם - שיח של כיף, משחקי קהל ובידור עממי. זה בסדר, אבל פרופורציות רבותיי. נראה שילדי ישראל והנוער בקיאים בשמות אנשי תכניות ריאליטי, ספורט ופופ יותר משהם יודעים שמות גיבורי תקומת ישראל לדורותיהם. שיככבו מול עיני הציבור כמופת לחיקוי ומקור להשראה לוחמי ישראל – ממאיר הר ציון ועד עמנואל מורנו ועוד הרבה כמותם – שבקיום חובתם האישית העניקו לאומה ולמדינה את החיים. ישראל מתברכת באמנים מסוגים מגוונים שמייצרים שמחה ואושר, והצבא שומר על כולם.