האהבה שבה הוצף מני אסייג בעקבות ההכרזה הדרמטית על פרישתו מכתיבת הסדרה 'שנות ה־80' הממה אותו. חמש שנים הוא כותב עם אחיו שלום את הסדרה המצליחה ששודרה ב'רשת 13', אבל לפני שלושה שבועות הגיעו מים עד נפש.
אסייג החליט לנטוש בקול רעש גדול, תוך כדי טלטול ספינת תעשיית הבידור והטלוויזיה. אסייג ידע שהוא משמש פה לרבים שאין להם את כישרון הכתיבה שלו, וגם לא את האומץ, אבל אפילו הוא הופתע ממבול הודעות התמיכה שקיבל.
"להחלטה הזו הגעתי אחרי תקופה של התלבטויות, התחבטויות והרהורים והסיבות לכך שונות ומגוונות", כתב בחשבון הפייסבוק שלו, "אבל יש סיבה אחת עיקרית ומרכזית: הדעות שלי, שאני נותן להן פומבי ברשת ובתקשורת. בכל התקופה הארוכה מאז שאני נותן ביטוי לדעותיי, התעוררה קבוצה של אנשים 'אכפתיים' ו'נאורים' שלא הפסיקו להציק לשותפי ליצירה ואחי היקר שלום.
''אחרי כל פוסט שלי שלא בא להם טוב, הם פנו אליו בטרוניות וטענות 'מה זה, אחיך קיצוני, אחיך פשיסט, אחיך מסית, אחיך לאומן, אחיך מוסוליני, אחיך קדאפי'... לא פעם שלום רודף השלום בטובו ניסה להרגיע אותי ואני ניאותי להסיר פוסטים שהייתי שלם איתם, ובלבד שלהקת הצדקנים החפרנים תניח לו, ואולי בעתיד תעביר את התלונות שלהם ישירות אליי. לצערי, לא פעם זה גרם לחיכוכים ואי נעימויות.
"בעת הזו החלטתי להתנתק מעבודה משותפת ולצאת לדרך עצמאית, בתקווה שהנשמות הטהורות לא ייחסו יותר אמירות שלי לשלום, ויבינו שאני ישות עצמאית שלוקחת אחריות על מה שהיא כותבת והפוסטים שלה לא מחייבים אף אחד אחר, גם אם הוא אח וגם אם הוא שותף ליצירה". את היחסים עם שלום הוא מגדיר "סוכר, ברוך השם". והוא לא שכח לאחל בהצלחה לעונה השישית, שתהיה כבר 'שנות ה־90'.
מבול של השתקות
מני אסייג ציין בשבוע שעבר יום הולדת 50. כשאני מנסה לייחס את צעדיו האחרונים למשבר שנת היובל, הוא מחייך. לא משבר ולא נעליים, וזה גם לא בא פתאום. המהלך מתבשל אצלו די הרבה זמן. "הקרבתי חלק מהקריירה שלי וגם כסף גדול, כדי שתהיה לי חירות מחשבתית וחופש לכתוב מה שבא לי, בלי לחכות לטלפון משלום שאומר אי אפשר, שקשה, בלי שהוא מספר 'אומרים עליך שככה, והשם שלך בתעשייה הוא כזה, וקשה לי כבר להסתובב ביניהם'. שלום מאוד רצה שאני אשאר בסדרה, אבל אני יודע שזה יקל עליו".
דף הפייסבוק של אסייג נשטף בתגובות משתפות ממי שעברו חוויה דומה בשל הזדהות עם הימין או עם נתניהו. "כעורך דין עצמאי... אני בדיוק מצוי באותה סיטואציה, לפיכך אני לא מעז לכתוב מילה אחת פוליטית בפייסבוק או בטוויטר וצריך לשמור על 'עמימות' פוליטית כלפי חוץ... ברור לי שאם אעז להביע דעות פוליטיות ימניות, זה בוודאות יפגע לי בעסק", כתב לו עורך דין אחד. אחר סיפר שאשתו, שיש לה גמ"ח לחלוקת חבילות מזון, איבדה תורמים ומתנדבים לאחר שהתבטאה בעד נתניהו בפייסבוק. "הכי כואב לאשתי", הוא כותב, "הוא לא מה חושבים עכשיו עליה... אלא על המשפחות הנזקקות".
מאמן כושר מכפר סבא כתב לאסייג: "אני מפסיד הרבה מתאמנות בגלל שאני תומך בכבוד ראש הממשלה נתניהו, אבל אני מעדיף לחיות עם האמת שלי! אותי לא קונים בכסף!". מישהי מתחום ההפקות כתבה: "חד משמעית נפגעה עבודתי כמפיקה ובמאית בתחום ההופעות והפסטיבלים מאז נצמדתי לימין בפרהסיה". מגוון רחב של מקצועות, פרישה רחבה של אנשים, וזו רק טעימה מרירה מאלה שנתנו פומבי לחוויותיהם.
הרבה מאוד אנשים בוחרים לשתוק, אבל אתה לא בחרת באופציה הזאת, למרות שמדובר בשבילך בהפסד משמעותי.
"החלטתי לעשות את האקט הזה, אקט הפגנתי שיש לו מחיר וקורבן, כדי שהנושא יהדהד. זה עשה את העבודה טוב משחשבתי. זה גם גורם קצת לניעור בתעשייה. עוד מקרה כזה ועוד אחד ועוד כמה גילויים, ומשהו ישתנה שם".
בינתיים הספיק אסייג לעורר עוד קצת רעש כשגזר את כרטיס החבר שלו באיגוד התסריטאים והעביר את דמי החבר החודשיים לגמ"ח. וכך הסביר את הצעד בפוסט נוסף: "רובם ככולם חושבים שמאל, מדברים שמאל, אוכלים שמאל, ישנים שמאל ומתעוררים שמאל, והכי עצוב - מייצרים שמאל!!! ואם לא שמאל, אז שמאל קיצוני... אחזור לאיגוד בשמחה כשתעשיית הטלוויזיה תשנה את פניה ויתקיים איזון בין ימין לשמאל בקרב חבריה ותסריטאיה, כשיהיו באיגוד גם חובשי כיפות ומתנחלים, כמו גם חובשות שביס וחצאיות. כשהפלורליזם יקבל ביטוי אמיתי וחירות המחשבה תכובד בכל הספקטרום". יו"ר איגוד התסריטאים היוצא הגיב לדבריו של אסייג וטען שלאיגוד צורפו תסריטאים דתיים וחרדים, והשניים החליטו לקיים הידברות יחד עם היו"ר הנכנס מיד אחרי הסגר.
אסייג משוכנע שהנושא קיבל תפנית קיצונית במיוחד עם ההפגנות בבלפור. "מאז עידן הפגנות האנרכיסטים המטורפות, נהיה קרע גדול. אנשים אוהבי מסורת, תומכי ביבי וימין רואים כל מוצ"ש את מפגן הבוז והשנאה ליהדות, לתורת ישראל, לקבוצה הרבה יותר גדולה מהם. הלעג והבוז והשנאה האלה גרמו לקרע ולשסע ולשנאה התהומית שקיימת היום. לפני ההפגנות היה שסע רגיל של ימין ושמאל, בלי שנאה תהומית". לדבריו, נתניהו הוא רק התירוץ של המפגינים. "כל מי שמאס במדינת היהודים שותף לזה. נתניהו הוא לא העניין, מדובר באנשים שרוצים לקדם את מדינת כל אזרחיה, זו מטרת העל של כל הדבר הזה".
נראה שבכל מיני מקומות אנשים חוששים להביע את עמדותיהם הימניות, אבל בעסקי הבמה והמדיה זה עוד יותר חזק. למה?
"יש להם איזה דפקט, אולי זה מתחיל בחינוך בבית ואז הם מגיעים עם זה לתעשייה ולתיאטרון. הם מרגישים שיש להם לב יותר חומל והם יותר צודקים ויותר טובים מאחרים, והם אוהבים לקטרג על עם ישראל. הם רואים את הרע בעם, במקום ללמד סנגוריה על העם שלהם. הם מחפשים את הנקודות איפה הוא נופל, איפה הוא כושל, ולמרות שמדובר בסכסוך קיומי נגד אויב מר, הם מחפשים מקום שבו אולי הצבא טעה במשהו והם יוציאו דיבתנו רעה בארץ ובעולם. חלקם חושבים שהם פטריוטים וציונים והם ממש לא, הם לא יודעים כמה הם מזיקים.
''התופעה הזאת מזינה את עצמה וזה הפך להיות מפלצת שמאל מאיימת, כך שבמיוחד בעידן הזה של רק לא ביבי וההפגנות, זה פחד א-לוהים למי שנמצא בתעשייה ויצהיר שהוא תומך בביבי. זה כמו להגיד בארצות הברית שאתה תומך בטראמפ. לא תמצאי מישהו בתעשיית הבידור האמריקאית שיצהיר את זה. אין דבר כזה. הוא לא יהיה שם יותר. זו מאפיה".
"מזרחי יוצג כטמבל ובהמה"
הכתובת הבאה של אסייג בתעשיית הבידור היא תוכנית הסאטירה הימנית 'לאטמה', שהעונה החמישית שלה תעלה בקרוב בערוץ 20. אסייג יכתוב אותה יחד עם טל גלעד וינחה אותה עם השחקנים הקיימים. נראה כי בימין יש ציפייה לבואו של אסייג, כי עד היום לא הצטיינו שם בתוכניות סאטירה. "כשפנו אליי מ'לאטמה' היה לי תנאי ראשוני", מספר אסייג, "אמרתי: אני זוכר שכש'לאטמה' עלתה, היה לה עורך שמאלני. אם כך, זו לא סאטירה ימנית. סאטירה ימנית זה שכולם ימנים. כולם".
אבל אתה עושה תמונת ראי למי שמחרים אנשי ימין בתעשייה.
"בשמחה רבה", הוא לא מתבלבל לרגע, "עד שסוף סוף יש סאטירה ימנית, לא יהיה לה עורך שמאלני. אתם מביאים עורך שמאלני, אתם נורמליים? מה, בשם האיזון? היה פעם כותב זוטר לא שמאלני באחת מתוכניות הסאטירה? למה אתם מביאים עורך כזה, כדי שהוא יישב בחדר העריכה ויחתוך מסרים פוגעים מדי ובוטים מדי לדעתו? סאטירה ימנית חייבת עורך ימני, בטח בעת הזאת. אנחנו לא מתייפייפים פה. אנחנו באים לתת בראש, במיוחד לתוכניות הסאטירה האחרות".
וקיבלו את זה?
"ברור".
הטענה היא שסאטירה לועגת למי שנמצא בשלטון, והשלטון לכאורה ימני כבר עשור. אז איך תעשה סאטירה ימנית?
"אני לא מקבל את זה. בחוקי הסאטירה לא כתוב שהיא רק נגד השלטון. סאטירה עוסקת בדברים בדרך הומוריסטית ומעבירה מסרים. יש כל כך הרבה איך ללעוג לאלה שלא בשלטון, אלה שמזנבים בשלטון ומנסים לתפוס אותו בדרך מהפכנית של צ'ה גווארה. האמת היא שהם עושים את זה די יפה בעצמם", הוא אומר בחיוך שובב ומוסיף: "ואם יתחשק לנו לבקר מישהו בשלטון, אז גם. אבל בגדול, זה ש'ארץ נהדרת' ו'ניקוי ראש' טפטפו לנו שככה צריך, זה לא אומר שזאת האמת".
אסייג טוען שאם בכל תעשיית הבידור יש הרבה אנשי שמאל, אז בתעשיית הסאטירה המשודרת בערוצים המרכזיים נמצאים אנשים שהוא מגדיר "שמאל קיצוני. רובם גם חילונים קיצוניים, אפיקורסים ברמות".
אתה חושב שיש לתוכניות האלה השפעה על הציבור?
"אין דבר כזה שאין השפעה. בתוכניות סאטירה מעבירים מסרים על־קרקעיים ותת־קרקעיים של שמאל, של אנטי דת ושל לעג על מזרחים נושאי משרה". כשאסייג מגיע לנושא הזה הוא מתחמם. הנושא בנפשו ויש לו דוגמאות רבות. "נתחיל מחבר הכנסת עוזי כהן עליו השלום. הוא היה חירש־אילם, בגלל זה הדיבור שלו היה לא ברור והם הרימו את עצמם דרך החיקוי הזה. המזרחיות שלו מאוד תרמה לזה. הוא יצא טמבל כי הוא לא הבין מה שואלים אותו. הם לא חיברו את זה ללקות שלו אלא ציירו אותו כמו מטומטם. פואד עליו השלום גם הוצג כטמבל שלא מבין מה מדברים איתו. את מירי רגב מציירים כצעקנית, טמבלית ובהמה".
סאטירה מטבעה לא מציגה את האנשים בצורה נעימה ומלטפת, אבל אסייג טוען שלמזרחים מעזים לעשות ב'ארץ נהדרת' את מה שלא עושים לאשכנזים. "כשיורדים על נושא משרה מזרחי, זה תמיד נוגע לתבונה שלו, למצב הקוגניטיבי שלו, כי הכותבים מרגישים וחושבים ככה. הם רואים במירי רגב מישהי שירדה מהעצים, וגם באמסלם. זה סדרתי, מערכתי, זה שקוף. גם אצל הכותבים של 'גב האומה'. האשכנזי ייצא נוכל, שרלטן, לא אמין, מנותק. אבל טיפש וטמבל - צריך להיות מישהו מזרחי".
אסייג מבטיח ליצור סאטירה נושכת, אפילו מכאיבה. "אני הולך להסיר את הכפפות. אני רוצה שהצד השני יגיד: על מי נפלנו? למה הרגזנו את הדוב? אני לא הולך להסית חלילה, אני הולך להביא את האמת כמו שאני רואה אותה, להכות בצד שטועה ומטעה. הצד שיש לו כוח תקשורתי בלתי מוגבל והוא משתמש בו לקדם את האג'נדה העקומה שלו".
בוא נדבר רגע על גבולות חופש הביטוי. יש דברים שלדעתך לא נוגעים בהם?
"ברור. אי אפשר לצחוק על הכול. אני לא אצחק על מנהיגים רוחניים, על אנשי דת או אמונות, לא על התנ"ך, לא על הקוראן, לא על אנשי דת נוצרים. אני אדם הכי מאמין שיש, ואני לא אפגע באף אדם מאמין אחר. אני לא אגחך על השואה ולא על חללי צה"ל. יש המון דברים שאסור לגעת בהם. התוכניות הקיימות היום פוגעות בהם בלי סוף, וכשתוקפים את היוצרים בחזרה באותם כלים, הם מתבכיינים".
אבל אם תגביל את עצמך כל כך הרבה, יישאר לך מרחב די צר לפעול בו, לא?
"מי שלא שם לעצמו מחסומים, יגיע די מהר לרקוד סביב עגל הזהב ולהיות סדום ועמורה. אין דבר כזה בלי מחסומים. אנחנו מתחנכים על מחסומים".
החלום: כדורסל
הפרק הראשון של 'שנות ה־80' מתאר משפחה מתוקה שגרה בשיכון בטירת הכרמל - משפחת אסייג. האב פרוספר הוא צבּע, האם ליליאן עקרת בית המתמחה בבישול ואפייה, שלום ומני הם הילדים מספר 7 ו־8, האחרונים שנשארו בבית. שלום חולם להיות בדרן ובינתיים מסתפק בחיקויים של יאצק מ'זהו זה'. מני הוא תלמיד מצטיין שההורים מבסוטים ממנו. את הסדרה פותח שלום בקריינות רקע: "תקופה מאושרת שבה לאף אחד לא היה אייפון, פייסבוק, גוגל, טוויטר, אבל לכולם היה דבר אחד... מבטא. זהו סיפור געגוע לילדותי". וזו הסדרה. היא נולדת בהשראת משפחת אסייג הגרעינית והמורחבת. השכנים, החברים, הטיפוסים מהשכונה. את האב משחק שלום אסייג, את הבנים משחקים דניאל אסייג, בנו של שלום, ועדי אלון.
אביהם של שלום ומני אסייג לא זכה לראות את היצירה המשותפת של בניו, משום שנפטר שלוש שנים לפני שעלתה על המסך הקטן, אבל האם ראתה שתי עונות ואהבה. "הדמות שלה יוצאת מאוד חביבה. גם חכמה וגם אסרטיבית. אמא גם מאוד פרגנה לכל מה ששלום עשה על המסך, אז בטח לסדרה הזאת, שהבן הקטן שלה כתב והבן הקצת יותר גדול מככב בה והנכד גם משחק בה. כולם במשפחה פרגנו. אפילו הגיס האשכנזי עף על זה".
בעוד ששלום באמת חלם להיות בדרן, מני האמיתי לא חשב מעולם בכיוון השואוביז. הראש שלו היה בכדורסל ושם הוא הצליח. אסייג שיחק בהפועל חיפה, אבל כשהגיעה העת להתגייס לצבא הוא לא נכנס תחת הכותרת של ספורטאי מצטיין ושירת שירות מלא כחימושניק של טנקים. אחרי השחרור החל לעבוד בבזק, שם שיחק בקבוצת הכדורסל של החברה וקרע את הרצועה הצולבת. הפציעה הזאת הייתה תמרור ללא מוצא. עד היום כשהוא מדבר על חלום הכדורסל יש בעיניו כאב. הנחמה שלו מגיעה משני בניו. הגדול בן ה־24 משחק כדורסל בליגות הנמוכות ועוסק במסחר באינטרנט, השני, בן 21, משחק בליגת העל. הצעירה, בכיתה ח', תלמידה מתוקה שעושה לו נחת. אשתו ואם הילדים היא מיכל, שעובדת כאחראית כוח אדם בפרקליטות מחוז חיפה.
אסייג המשיך לעבוד בבזק, מנסה לעכל שחלום חייו בכדורסל התרחק ממנו לבלי שוב. יום אחד, כמו משום מקום, הוא הגיע לעולם הכתיבה. "בערך בשנת 2000 שלום היה צריך מישהו שיעזור לו לכתוב תכנים למופע שלו. הוא אמר לי: יש לך ראש טוב, אתה מצחיק פה אתה מצחיק שם, תכתוב לי קצת דברים. אז התחלתי לכתוב פאנצ'ים, קטעים לסטנד אפ, לא ידעתי שיש לי את זה. הראש התחיל לעבוד כמו מעיין נובע. אני כותב, כותב, ממלא מחברות צהובות. גם שלום נדהם". מאז הוא כתב לאחיו מופעים מצליחים מאוד, את הפינה שלו בתוכניתו של יאיר לפיד, את 'מועדון לילה' ועוד. בהתחלה הכתיבה הייתה משולבת עם העבודה בבזק. לפעמים הוא לקח חופשות מיוחדות כדי להספיק לייצר חומרים.
ההחלטה הגורלית לעבור באופן טוטאלי לעולם הכתיבה התקבלה לפני 13 שנים. את ההחלטה לפרוש מכתיבת 'שנות ה־80' הוא מציב שנייה בתעוזתה ובחשיבותה אחרי ההחלטה ההיא. "עמדתי להיות מנהל מחלקה בבזק, אשתי הייתה בהיריון בפעם השלישית, משכורת יפה, רכב צמוד, ועזבתי הכול כדי להתפרנס מתחום התסריטאות. סמכתי על בורא עולם. היו כמה הפקות שחיכו לי והן נפלו אחרי שעזבתי את החברה. הלכתי וחתמתי אבטלה, אבל אז הדברים הסתדרו. פתאום התחילו להגיע הצעות עבודה, התוכנית 'צחוק מעבודה' התחילה והייתי כותב ראשי בעונה הראשונה". אחר כך הוא כתב לסטנדאפיסטים נוספים כמו רותם אבוהב, ננסי ברנדס, ענת מגן־שבו ועוד.
בעצם התחלת לעבוד בלהצחיק. זה לא מלחיץ?
"זה להמציא כל פעם יש מאין. אז כן, הרבה קפה וסיגריות. אבל האמת היא שאם יש לך אמונה בבורא עולם, זה מקל עליך בנקודות האלה. אתה אומר: הבורא יעזור לי. ואם הוא לא עוזר לי, יש לו מטרת־על למה הוא לא עוזר, ואני אראה את הפירות אחר כך". בשורה התחתונה, לא קרה לו אף פעם שהוא לא הצליח. "הייתי נפגש עם רותם אבוהב. שואל אותה: כן נשמה, על מה את רוצה לדבר במופע? ואז מתחילים לדבר על מה זה אומר לחיות עם איש צבא, זורקים רעיון, וכל פגישה כזאת צריכה להניב שש או שבע דקות של מופע סטנד אפ. אני אדם חרדתי, אני לוקח כדור פסיכיאטרי, אבל מהדברים האלה לא נלחצתי".
אסייג התפרנס יפה בשנים האחרונות מכתיבה קומית, אך 'שנות ה־80' נתנה לו את הפוש ואת התואר. "היצירה הזאת נתנה לי את התחושה שיש לי את זה בתור תסריטאי ואני ראוי להיכלל בין כותבי הסדרות. אני יודע שהטבעתי חותם בתרבות הישראלית, בסדרה ששנים תיזכר ושנים ידברו עליה. זאת סדרה ששברה את כל השיאים, בכל משאלי הקהל. הייתה לה אהדת קהל אמיתית. לא זכינו בפרסים כי אנחנו לא מהמילייה הנכון". הסדרה שודרה במשך חמש עונות ברציפות, הישג לא שכיח בתעשייה, והעונות הראשונות זכו לרייטינג מרשים.
חשבתם שהיא תצליח ככה?
"האמת היא שלא. יצאנו ממקום של סדרה שתדבר אל הפריפריה ולקבוצת גיל שחוותה את זה ובשבילה זו נוסטלגיה. אבל מתברר שהסדרה מדברת אל עוד ועוד אוכלוסיות, גם אשכנזים וכאלה שלא מכירים את הפריפריה". מה נגע בהם? אולי האנושיות, הפשטות, אולי המסרים החברתיים. "אינסוף אנשים אמרו לנו: ככה זה היה אצלנו, זאת בדיוק השכונה שלנו. זה היה בכל עיר בישראל, בכל מקום היו טיפוסים כאלה. את סוף העונה הקודמת צילמנו בנצר סירני, יש שם קיבוצניקים הארד קור כאלה. הייתה אחת מבוגרת על קלנועית, ממייסדות הקיבוץ, שבאה ואמרה: 'זה אתם משנות ה־80? אתם לא יודעים כמה אני אוהבת את הסדרה'".
'שנות ה־80' היא לא סדרה מטיפה, אבל יש בה מסרים חברתיים. הפרק הראשון מראה, בין השאר, כיצד מנעו אנשי קיבוץ החותרים מתושבי טירת הכרמל לעבור בשטח הקיבוץ, למרות שזו הייתה הדרך היחידה להגיע לחוף הים. בעונה הרביעית סופגים החבר'ה מטירת הכרמל השפלה כשהם מנסים להיכנס למועדון הפלדיום בחיפה ונתקלים בסלקטור שאומר: "לכו תבלו במקומות שמתאימים לכם". כששלום שואל: "איפה? בספארי?" עונה לו הסלקטור: "אתה אמרת". ויש עוד כאלה, מסרים חברתיים שמגיעים עם הומור.
"לא הבנו את העוול בזמן אמת, כי ההורים היו עסוקים בפרנסה ובחינוך. הם לא דיברו איתנו על מה שהם עוברים. אבא שלי בקושי סיפר שהוא הלך עם השכן שלנו, שהיה ממש כהה עור, לחפש עבודה. לאבא שלי אמרו 'אתה תבוא' ולשכן אמרו 'לך', ואז כשהבינו בעבודה שאבא שלי גם מרוקאי ויש לו משפחה ברוכת ילדים, אמרו לו גם ללכת. אבל התחושות האלה התעוררו יותר מאוחר".
"מני אסייג? לא מתאים"
הקריירה של אסייג ככותב קומי נסקה בשנים האחרונות, ובכל זאת הוא סומן במקומות מסוימים בתעשייה כמי שלא כדאי לקחת אותו כי הוא אוחז בדעות הלא נכונות ונותן להן פומבי. "אני מוחרם הרבה שנים. הצעות שלי ועבודות שלי שעוררו התפעלות אצל מפיקים והפקות, תמיד נפלו בוועדות. מני אסייג הוא סדין אדום, לא משנה הסדרה שלי או היצירה שלי. מני אסייג לא מתאים, לא איתנו, לא פה".
אסייג מצידו מחרים אומנים שעברו מבחינתו את הגבול ביחסם למדינת ישראל. "תשימי אותי עכשיו על גג העולם, אני אצעק את זה: אומן ישראלי, זמר, שחקן, שתומך ב'שוברים שתיקה', ארגון שהמטרה שלו היא סוף המדינה, ארגון שפוגע בחיילי צה"ל ושהיה מחוץ לחוק במדינה דמוקרטית נורמלית - שירים שלו אני לא אשמע, ואני אמליץ לאחרים לא ללכת להופעות שלו. אדם כזה צריך להיות מוחרם. כל מי שפוגע ברבנים ומשמיץ רבנים, וכותב אמירות אנטישמיות נגד אחינו החרדים, אני קורא להחרים אותו ולא ללכת להופעות שלו".
לא צריך לעשות הפרדה בין הכישרון של אדם ובין העמדות שלו?
"אני לא מכבד אנשים שמתנהגים כמו שתיארתי, ולכן אני מוותר על הכישרון שלהם ואני קורא לכמה שיותר להיות כמוני. זה דבר מצוין. שנים הם החרימו אותנו על כלום, על זה שאנחנו עם שם משפחה מסוים. אני מדבר על החרמת אנשים שפוגעים באופן עקבי בקיום של המדינה. זו עבירה לא להחרים אותם. את יודעת מה? אני בעד הידברות עם אנשי שוברים שתיקה, אבל שהיא תתבצע כשהם יהיו בכלא ואני אגיע כמבקר. אולי דרך הטלפונים מהחלון אני אעשה איתם הידברות. זה המקום שלהם. הם פשוט בוגדים. נקודה".
מאז ומתמיד היה אסייג מסורתי. בשנתיים האחרונות הוא עשה עוד צעד אל היהדות, והתחבר לשני רבנים. הראשון הוא הרב יאשיהו פינטו, שהסתבך בפלילים והיום משמש כאב בתי הדין של מרוקו. "הכול עלילה", הוא אומר על האישומים נגד הרב, אבל לא רוצה להרחיב. "יש לנו שיחות מעת לעת והתכתבויות יומיומיות. הוא מאוד אוהב אותי". אסייג התחבר גם לרב יוסי עראמה מבית שאן, "שעושה לנו, למשפחה, שיעור תורה פעם בכמה שבועות". ויש גם פן מעשי: "אני מתפלל יותר, הכנסתי לסדר היום שלי מנחה וערבית, אני קורא המון תורה ופרשנויות ומוסר והמון ספרי נביאים. מדהים שהם ראו הכול, הם דיברו על מה שקורה היום".
בימים אלה מתבשלות ההכנות לקראת העונה החדשה של 'לאטמה'. הוא כבר כתב סדרה־בת שתלווה את התוכנית ותהיה חיצונית לה, כמו שהייתה 'הפרלמנט' ל'ארץ נהדרת'. עד כה הוא פגש את השחקנים פעם אחת. "עשינו פיילוט והיה נהדר. אני מאוד בונה על התוכנית".
ומה עם הרייטינג? אתה רגיל לאחוזי צפייה גבוהים בערוץ מרכזי. ערוץ 20 עוד לא שם.
אסייג לא מתרגש. "אני מרגיש שזה מעורר עניין מכל הכיוונים, ואני בונה על הרשתות החברתיות. הקהל ממש מחכה לסאטירה הזאת". הוא מקווה שהתוכנית תעלה לאוויר בעוד כחודש, "סומכים על הקב"ה ועל עצמנו, מקווים שלא נאכזב את הצופים המצפים ונביא גאווה למחנה הימין שאוהב את ישראל בלי תנאים. זה מתחיל ב'לאטמה' וייגמר בניקוי אורוות בכל התעשייה הזאת, בעזרת השם".