בתחילת 2020 אמרו שזו תהיה "שנת הבחירות בארצות־הברית". הקורונה גנבה את הכותרות, ובכל זאת – בעוד שבוע וחצי זה קורה. כמה מחשבות, על קו אמריקה־ישראל:
• כמעט שנה גרנו באמריקה, ולא פגשתי מצביע אחד של טראמפ. כלומר, אני בטוחה שפגשתי אין־ספור מצביעים שלו, אבל לא פגשתי מצביע שמודה שהוא מצביע לו. למרות שרוב היהודים האורתודוקסים הם תומכיו, ופגשתי רבים כאלה, הם כמעט לא יגידו את זה בפומבי. הסוקר האמריקני רוברט קאהאלי מאבחן תופעה ושמה "בוחרים ביישנים" של טראמפ, שלא רוצים להצהיר על הפדיחה בקול רם. לכן, בניגוד לרוב ההערכות, הוא טוען שיש סיכוי שטראמפ ינצח.
• הישראלים עלולים ללקות בהלם אחרי הבחירות בארצות־הברית. כשירות לציבור, אולי כדאי שכל אחד ינסה לגלגל לרגע על הלשון את רצף המילים "נשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן", פשוט כדי לא להיות מופתעים מדי. יש בישראל שאננות, אדישות וביטחון מופרז שטראמפ ינצח. איזו תמימות שכזאת, שלפיה החבר מהבית הלבן שהחלים מקורונה הוא קוסם.
• היהודים בישראל תומכים ברובם בטראמפ, היהודים בארצות־הברית תומכים ברובם בביידן. רוב הישראלים לא נרגעו מניקי היילי הנהדרת ומשינוי הגישה האמריקנית באו"ם, וכבר התבשרו על הקו האמריקני החדש נגד הגרעין האיראני. בטרם עיכלו, התעוררו אל העברת השגרירות האמריקאית בירושלים, ריבונות ברמת הגולן ולסיום הסכמי שלום היסטוריים עם בחריין והאמירויות, שהם רק ההתחלה בעיצוב פני המזרח התיכון מחדש. הישראלים אסירי תודה, המומים מהחיבוק ומההערצה לסיפור של העם היהודי ששב לארצו. לא אכפת להם מהאישיות הבעייתית ומההתנהגות הבוטה והמטופשת־לעיתים של הנשיא. היהודים בארצות־הברית, לעומתם, לא מדרגים את ישראל בראש סולם השיקולים שלהם להצבעה. בשיא משבר הקורונה, אכפת להם הרבה יותר ממדיניות הבריאות והנשק. היחס של הממשל הבא לירושלים או לאיראן לא מדיר שינה מעיניהם (למרות דבריו של דיוויד פרידמן השבוע: "המנהיגים של איראן מתפללים חמש פעמים ביום שביידן יזכה").
על אף שהיהודי האמריקאי הממוצע לא מצביע לפי האינטרס הישראלי, נהוג לטעון שהוא לא יצביע למועמד אנטי ישראלי. אבל ביידן אינו אנטי ישראלי, ממש לא. השאלה היא מפלגתו של ביידן. האם ראשידה טאליב ואילהאן עומאר הן העתיד של המפלגה הדמוקרטית? זו שאלה גדולה ומטרידה.
• למה הקול היהודי בכלל חשוב? היהודים הרי מהווים רק כשני אחוזים מאוכלוסיית ארצות־הברית. ובכן, הם משפיעים הרבה מעבר למספרם. הם משפיעים תרבותית, כלכלית, תודעתית, תקשורתית, הם גם מצביעים בשיעור גבוה מאוד, ויש גם מדינות מתנדנדות שבהן הקול היהודי נחשב לכזה שעשוי להכריע. במרוץ הצמוד בין ג'ורג' בוש לאל גור לפני 20 שנה, כמה קשישות מפלורידה היו פתאום קריטיות לגורל היבשת.
יש סיכוי רב שזה מה שיקרה הפעם: בשש מדינות, בהן לצד פלורידה (שוב) גם פנסילבניה ומישיגן, עשויים היהודים לקבוע את זהות הנשיא. שני הצדדים יטענו לזיופים, ובית המשפט יתבקש להתערב בהליך ממושך ומתיש שאי־אפשר לדעת מתי ואיך ייגמר. כל זה קורה תוך כדי מגפה עולמית חסרת תקדים. איזה סיוט. איזו קריאת אזהרה מפני בחירות רביעיות אצלנו.
• חברה מניו־יורק התרפקה באוזניי השבוע על פוליטיקאים כמו ג'ו ליברמן הדמוקרט, יהודי אורתודקסי, שהיה מועמדו של אל גור לסגן הנשיא, או ג'ון מקיין, שהיה המועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים לפני טראמפ. שניהם היו בידידות קרובה, עם מכנה משותף רחב. זה בדיוק מה שחסר היום לאמריקה. מכנה משותף. חלק מהמכנה המשותף הזה בעבר היה כמובן התמיכה הדו־מפלגתית בישראל.
המצב כיום כה נפיץ ודליק ורעיל, עד שבאירועים רבים שבהם השתתפתי אמרו לי המארגנים: רק אל תזכירי את T. הם לא רוצים אפילו לבטא את שמו המפורש של הנשיא. הוא כמו וולדמורט בהארי פוטר. בהרצאה גדולה באטלנטה התבדחתי פעם על כך שאי־אפשר לדבר פה על מילת ה־T וננזפתי. מישהי סיפרה לי בדמעות איך טראמפ הרס לה את ליל הסדר. לא הוא אישית, אבל הם החלו לדבר עליו. חלק מהנוכחים חשבו שהוא פרעה, חלק סברו שהוא משה רבנו, וליל הסדר המשפחתי התפוצץ.
• בשנה שבה גרנו בארצות־הברית, נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות סוערות, בעוד בארצות־הברית רק התכוננו לבחירות, ובכל זאת הרגשתי שהמצב אצלנו טוב יותר. אפשר לדבר עם אנשים על הצבעתם בגלוי, הקרע הרבה פחות עמוק, והעיקר – למרות המחלוקות, יש סיפור משותף. בתחומים רבים אנחנו נושאים עיניים לאמריקה, אבל בכל הקשור לפוליטיקה, לא כדאי לייבא את השיח לכאן. בנינו כאן משהו אחר, טוב יותר. גם זו נחמה קטנה בימים אלה.