המבול של ימינו

הדימוי של מבול בחוץ, הסתגרות בתוך תיבה על מנת לשרוד, פתיחה זהירה ויציאה הדרגתית, משמש גם למציאות של איום רוחני משתולל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ו' בחשון תשפ"א

התורה אינה ספר היסטוריה, וסיפוריה לא נועדו לתאר את קורות הימים כהוויתם אלא ללמד אמונה, דעת חכמה ומוסר.

ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד הבעש"ט ובעל החיבור החסידי הראשון על התורה: "תולדות יעקב יוסף", קבע שעל כל סיפור בתורה – וגם על כל מצוה – חייב אדם לשאול את עצמו כיצד הוא נוגע לי ומחייב אותי, במקומי ובזמני.

גם המבול אינו סיפור דברי ימי עולם בעלמא, אלא אב-טיפוס, סיפור תשתית של אסון בממדים חובקי תבל. הקב"ה אמנם נשבע שלא יהיה עוד מבול על הארץ, וקבע לכך סימן את הקשת, אולם שבועה זו נאמרה רק על מבול בסדר גודל שמחריב את כל העולם ומשבית סדרי בראשית.

אסונות בקנה מידה קטן יותר המשיכו להתרחש מימי בראשית ועד ימינו, כגון הפלגה במגדל בבל, מהפכת סדום ועמורה, מכות מצרים, והתוכחות הגדולות המתארות את הפורענויות שעם ישראל עתיד לחוות. חלקן מעשה ידי אדם, חלקן בידי שמים ובדרך כלל מדובר בצירוף של כשלונות האדם וחטאיו, רשעותו ופשעיו, שאליהם חוברות גזירות מן השמים. פרשת המבול היא מורה דרך, כיצד להתנהג כדי למנוע אסונות שכאלה, כיצד לעבור את התקופה הקשה, וכיצד ראוי לנהוג כשיוצאים ממנה.

כיון שאנו חיים כיום בתוך סוג של מבול שכזה, קל לנו לזהות את העקרונות היסודיים של התנהגות המציאות והאדם המופיעים בפרשת נח וחוזרים בימינו.

הסתגרות בתיבה הוא עקרון יסוד שבא לידי ביטוי גם בהנחיית הנביא ובעקבותיו הגמרא על אופן ההתנהגות הראוי בשעת מגפה: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם: כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו...". (ישעיהו כו, כ – כא)

קשה להכנס לתיבה. חז"ל מתארים כיצד בני דורו של נח לעגו לו, לא קבלו את תחזיותיו הקודרות ואף ניסו למנוע ממנו את בנית התיבה והכניסה אליה. בסופו של דבר הלועגים והמזלזלים נספו והוא ומשפחתו ניצלו.

קשה להמצא בתוך התיבה לאורך זמן. חז"ל מתארים באופן מאד מוחשי ולעתים אפילו אירוני ומשעשע את הצרות והטרדות שחוו נח, משפחתו ובעלי החיים בתוך תיבה הסגורה.

היציאה מן התיבה אינה פשוטה. פתיחת התיבה והיציאה ממנה היתה כרוכה במהלך זהיר והדרגתי. נדרש בירור מוקדם – האם קלו המים? הנסיון הראשון ליציאה מן הסגר נכשל – נח שלח את העורב, והוא נמנע מלהתרחק מן התיבה. בפעם השניה, שלח את היונה והיא שבה אליו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. בשילוח השלישי חזרה היונה עם עלה זית טרף בפיה והיתה בכך בשורה חיובית אך עדיין לא ניתן אישור יציאה. רק בפעם הרביעית, כעבור שבוע המתנה נוסף, כששלח אותה ולא שבה עוד, הבין נח שאפשר לצאת מן התיבה.

גם אחרי היציאה מן התיבה חוו נח ומשפחתו אתגרים, כשלונות וטעויות, לצד הצמיחה וההתאוששות הנפלאה שלהם ושל העולם שמסביבם.

הדימוי של מבול בחוץ, הסתגרות בתוך תיבה על מנת לשרוד, פתיחה זהירה ויציאה הדרגתית, משמש לא רק עבור אסונות טבע ומלחמות, אלא גם למציאות של איום רוחני משתולל. פרשה זו משמשת כהצדקה לגישות חינוכיות וחברתיות המסתגרות ומתבדלות מאימת חידושי המודרניות בדורות האחרונים.

הראי"ה קוק מתאר באופן דומה את ההתפתחות הרוחנית של האדם עצמו. בתחילה עליו לכווץ את כוחותיו ולהשמר מפני פגעים וסכנות שבחוץ, ובתהליך הדרגתי עליו להשתחרר ולבחון את האפשרות לנהוג ביתר חופשיות וטבעיות, מבלי שהדבר יגרום לו לחטא וכשלון.

אסור להקל ראש ולחשוב שמדיניות של הסתגרות מבטאת פחד וחולשה. בעת מבול – הדבר נחוץ ואף הכרחי. בין אם בחוץ משתוללת סופה ומגפה גשמית, בין אם זו סערה ומגיפה רוחנית. אבל אסור גם להתאהב במצב הזה. בהקשבה עדינה לאגדת חז"ל על שהתרחש בתיבה אפשר לשמוע את הביקורת ואת האזהרות שלהם מפני הסכנות של חיים במסגרת סגורה ודחוקה מדי.

כיום הדברים ברורים לנו מתוך החוויה האישית של כל בית וכל משפחה. גם ההבנה של הצורך בסגר, גם ההבנה של הקושי שבו והצורך העז לצאת מן התיבה.

מה שנכון לגבי התיבה הפיזית והאיום החומרי, נכון באותה מידה גם לתיבות ומסגרות תרבותיות וחברתיות. גם בהחלטה להסתגר, גם בצורך בפתיחת צוהר לחוץ וגם בשאיפה ולתקווה לצאת מן התיבה מהר ככל האפשר.

יהי רצון שנזכה בקרוב ללמוד על בשרנו בקרוב גם את הפרק שאחרי סיום המבול והיציאה מן התיבה. ראוי שנתכונן לכך היטב, כדי שלא נחזור על שגיאות שעשו נוח ובניו בצאתם מן התיבה. אם נהיה מוכנים כיאות, ימהר ה' לשמוע תפילותינו, יזכור אותנו ואת כל אשר איתנו בתיבה, יעביר רוח על הארץ, יסכור את מעיינות התהום שנפתחו ויורה לנו לצאת מן התיבה. אנו מצדנו נצטרך למצוא את האופן הראוי להודות לה', שיריח את ריח הניחוח שיעלה מתודתנו ומעשינו הטובים, וישוב על הבטחתו "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה".

הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג