"באו נעשה!" המוטו של יהודה בארקן ז"ל

הוא עשה המון בחייו. המון צחוק, המון קולנוע- ובסוף גם עשה תשובה. לא עסוק כאן בלב הטוב שלו או בחסדים שהיה עושה. אלא במסר שזכיתי לשמוע ממנו.

לא, זה לא היה הסוף. הוא המשיך לעשות וליצור גם לאחר שחזר בתשובה. וזה גם היה המסר שלו בערב שקיימנו ב"מעלה" יחד עם יהודה ועוד שני יוצרים דתיים.

יחד עם צבי פישמן, במאי הוליוודי שחזר בתשובה ועלה לארץ, וחווה דיבון בוגרת ביה"ס לקולנוע מעלה, ויוצרת בכל רמ"ח ושס"ה לכבוד ט"ו באב ב"מרכז חיבה" בירושלים.

כותרת האירוע המיוחד שהתקיים- "קוראים לזה אהבה" רצה בעצם לשאול האם אכן קוראים לזה אהבה, אבל האם זו באמת אהבה?

אני ביקשתי שנדון בעצם העיסוק הציבורי בנושא אהבה, ובייחוד בתחום הבעייתי שעל גבי המסך. האם אפשר בצורה צנועה? האם אהבה יכולה להיות מוחצנת וצנועה, ואפילו במסגרות ההלכה?

או שמא אין להתעסק עם נושא האהבה והרומנטיקה בקולנוע בכלל!?

ענין אותי מאד לשמוע מפי יהודה בארקן ז"ל כיצד הוא שבעברו עסק גם בסרטים "לא כל כך צנועים" ממשיך (או לא) לעסוק בקולנוע והאם הוא רואה אפשרות להיות יהודי שומר הלכה ובכל זאת ליצור קולנוע אמיתי. התשובה שלו, ואפשר אפילו לומר "המוטו" של יהודה היה ברור, לא לפחד, לעשות!

ערכתי כאן כמה דקות מתוך ערב מרתק בנושא. (מי שירצה לקבל לינק לצילום כל הערב מוזמן לפנות אלי).

כפי שניתן להבין מהכותרת כאן – יהודה ז"ל בהחלט בחר להמשיך ליצור וקרא לעוד אחרים לא לברוח, אלא להתמודד ולעשות! יהי זכרו ברוך, הוא יהיה חסר בנוף התרבות היהודית שלנו!