סמוך להסתלקותו של מו"ר רבי אברהם אלקנה כהנא – שפירא זצ"ל, נולד בן לבתנו צופיה וחתננו ישראל מלאכי מן היישוב נריה, ונקרא על שמו אברהם אלקנה.
בשבת האחרונה, עלה לתורה כבר מצוה. מקומנו נפקד, עקב מצוקת הימים. תחת זאת, מובאים כאן הדברים לכבודו.
אברהם, אלקנה, ואברהם אלקנה
אברהם אלקנה היקר, אירועי הימים הללו מונעים בעדנו לקחת חלק מקרוב ולשמוע את קריאת התורה שלך ואת דרשתך. כולנו מקווים לימים טובים מאלה בקרוב. אולם, אביא בפניך ובפני קהל השומעים המיועד, אשר גם ממנו נמנע הדבר, את מה שהייתי מבקש לומר באוזניך ובאוזני השותפים בשמחתך.
שני שמות לך, ושניהם מייצגים סמל ומופת. אברהם אבינו מתקומם נגד האלילות הנוכחת אצל בני תקופתו ובבית אביו. כפי שמספרים לנו חכמינו, הוא מנפץ את פסילי הבית תוך סיכון חייו. אולם הוא אינו מסתפק במחאה אלא משקיע את כוחו בהשפעה. " ואת הנפש אשר עשו בחרן" רש"י מביא את דברי חז"ל, שאברהם מגייר את האנשים, ושרי מגיירת את הנשים. ולאחר מכן, ה' מעיד עליו:
בראשית פרק יח יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט... כך כל חייו.
כשבע מאות שנה אחריו, מסופר כך על אלקנה, בתחילת ספר שמואל, אשר נקרא בהפטרת ראשון של ראש השנה:
וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיקֹוָֽק:
מדרש ילקוט שמעוני מספר שאלקנה היה לוקח אתו את כל קרוביו, הם היו עושים רושם במקום בו חנו בדרך, ועודדו את שומעיהם להצטרף. כל שנה עלו דרך מקום אחר, עד שמשכו אחריהם רבים.
אלקנה מתקומם כנגד אדישותם של הנמנעים מלעלות למשכן שבשילה, והוא פועל כנגדה "מימים ימימה".
על שני גורמים מעכבים צריך היה להתגבר. הראשון היה פסל מיכה. כך מספר ילקוט שמעוני לספר שופטים:
תניא רבי נתן אומר ”מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מעורבין זה בזה". אנשים תהו אם ללכת לכאן או לכאן. אלקנה הראה את הדרך.
המעכב האפשרי השני, מובא בדברי אברבנאל. הוא שואל על הנכתב בפסוק המובא למעלה, " ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'". הלוא עדיין איננו יודעים על עלי שהוא הכהן הגדול, וגם לא על בניו, מדוע משתרבב שמם בתוך סיפור העליה לשילה?
אברבנאל משיב, שלמרות העובדה הידועה כבר לעם, כי הכוהנים בני עלי הם מושחתים ורעים, לא נמנע אלקנה מלעלות לשם. כך לשונו: "להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים, כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרישעת הכהנים, לגודל צדקתו".
אם חשבנו שהצדיק אמור להסתייג, להתרחק ולהחרים, כל מקום שיש בו עוול חמור, אלקנה מלמד שהמטרה העיקרית גוברת על כך, ודווקא זוהי צדקתו. ייתכן אף שספג גינויים מצדיקי דורו ב"רשתות החברתיות" של אז, על היכנסו לזבוח בקרבת אנשים משוקצים, אך נשאר בעמדתו והיה לאיש מופת בתולדות עמו.
מאות שנים לאחר מכן, בימי בית שני, עומדים חכמים בפני קושי דומה. בבית המקדש משמשים כוהנים גדולים אשר קנו את משרתם בכסף. יש בהם עמי ארצות אשר אינם רגילים לקרוא בכתבי הקודש. יש ביניהם כאלה שהעברית אינה שפת האם שלהם. הם גם חשודים על הצדוקיות ויש להשביע אותם לבל ישנו דבר ממה שהודרכו לעשות. שם. על פי רוחות שונות שהילכו בתקופות אחדות בישראל, היה אפשרי שחכמים לא ישתפו פעולה עם הנעשה בבית המקדש. אולם, חכמים לא פרשו. הם ניסו בכל כוחם, להשפיע על הכהן הירוד, והדריכו אותו לעשות הכול כראוי. ניתן לומר, שאלקנה, כפי שאברבנאל מתאר אותו, הוא שעמד לנגד עיניהם לדוגמא, כיצד יש לנהוג בעת משבר כזה.
ומה ניתן ללמוד מכך על ימנו? אלפים שנות התפללנו לשוב לארץ ולבנותה ולהתיישב בה. "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל " "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" קראנו בהפטרת היום השני. לא עלתה בידנו להעלות עולים ולהתיישב בארץ, עד קום מדינת ישראל. היא מהווה את המכשיר לכך.
יש המסתייגים ממנה מפני שבין ראשיה שריה ויועציה ישנם רחוקים מתורה ומצוות . אולם שאלה זו כבר עמדה לפני הקדמונים. כיצד יעצו חכמים לרשע כמו הורדוס לבנות את בית המקדש? שתי תשובות בדבר, האחת שהורדוס היה מחויב בכך כמו כל אחד אחר. היותו בעל עברות לא פוטר אותו ממצוות שהוא חייב בהן. השנייה היא שמבצע בסדר גודל כזה יוכל להיעשות רק על ידי ממלכה, והוא היה זה שעומד בראשה. בבא בתרא פרק א.
בדומה לכך, רק ממשלה יכולה להעלות יהודים לארץ וליישב אותם בהיקף כזה. רק ממשלה יכולה לגייס צבא כדי להגן על יושבי הארץ. הקב"ה הביא בעבר ישועה לארץ על ידי מלכים חוטאים כירבעם בן יואש וכאחאב, משום שהם היו המוכנים לכך בדרך הטבע.
הרמב"ם מציין בדבר ראשון בנס חנוכה ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה"
להגדרת מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה" קמו משיגים רבים. אך מה נעשה, שמגדולי הראשונים יש שראו זאת אפילו כגאולה שלימה. הנה כך:
1. אורחות חיים חלק א הלכות מגלה ופורים אות כח ואין לומר הלל כי אם על גאולה שלימה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות:
2. ספר כלבו סימן מה ד"ה שני ימים ואין לומר הלל כי אם על הגאולה שלמה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות.
לשאלה איזו מן מלכות הייתה מלכות החשמונאים, משיב הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, מגדולי תלמידי חכמים שבארצות הברית, בספרו אמת ליעקב: "נראה לפי עניות דעתי שמה שכתב הרמב"ם שחזרה מלכות לישראל, היינו שכלל ישראל היו ברשות עצמם לגמרי, וזו נקראת מלכות ,מכיון דאין הכלל משועבד לשום מלכות אחרת, אבל הם עצמם באמת לא היה להם דין מלך, אלא שהיה להם דיני שופט". זהו מעמדה של מדינת ישראל היום.
הרב רבי אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, אשר על שמו הנך נקרא, הוא מממשיכי דרכם של אברהם ואלקנה הקדמונים. מלבד היותו תלמיד חכם עצום , שקדן מופתי ומרביץ תורה חשוב, קם גם כנגד המכחישים את גודל התקופה ואדישים נוכח אירועיה.
המשיך להעלות על נס את הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, ואת חובת יישוב הארץ וההחזקה בכל חלקיה שבידנו. לא בוש מפני המלעיגים עליו! קיים בביתו התכנסויות של רבנים ופוליטיקאים לטכס עצה כיצד לסכל מזימות למסירת חלקי ארץ לאויב. העז לקום ולומר כי יש לסרב לכל פקודה שתינתן במגמה זו.
אתה אברהם אלקנה, זכית לגדול במשפחה אשר בה אהבת התורה והארץ הינה בראש מעיניה. אנו מאחלים לך לגדול בתורה ובקיום מצוותיה ולהיות מ"משמחי אלוקים ואנשים".
אנו זוכרים במעמד זה את סבתך הדגולה מרים לבית רוזמן עליה השלום, אשר אהבת התורה עם והארץ היו נר לרגליה כל ימיה, את הוריה ואת אחיה, את סבא מרדכי וסבתא דבורה שילה ואת דודתך הצדקת בתיה.
אוהבים אותך. סבא דניאל ואסנת.