הרב ראובן ספולטר
הרב ראובן ספולטרצילום: עצמי

בדומה להרבה הורים, נחשפתי היום לקליפ החדש של עדי ביטי, והסערה שנבעה ממנו. מדובר בקליפ שמהשנייה הראשונה – ללא הגזמה – מלא בסצנות ואימג'ים ויזואליים פורנוגרפיים לחלוטין.

לעומת השיטה הרובצת היום, סרטון או סרט לא חייב לחשוף איברי הערווה ממש כדי להיות פורנוגרפית. פורנוגרפיה מהווה גישה והתייחסות בוטה למיניות. הסרטים נובעים מהגישה, ולא להיפך.

ישנם אנשים שטוענים שצריכים לחזק את מערכת הסינון. אולי – אבל לדעתי סינון לא מהווה פתרון הולם לי, ולא למשפחה שלי. יש לי אינטרנט רימון, ואני בוחר שלא לחסום את ערוץ יוטיוב – אולי בטעות, אבל כך אני בוחר.

וממה שאני רואה סביבי, רוב מוחלט של הציבור הדתי-ציוני מקבל החלטה דומה שלא לסנן את עצמם מתרבות המערבית שרובצת במדינת ישראל היום. במיוחד בימים אלו, שכמעט כולנו וילדנו משועבדים למסכים השונים, חייבים אנו ללמוד להתמודד עם תופעות כאלו, שרק חוזרים על עצמם בתדירות גבוהה יותר כל חודש.

אז מה עושים? התשובה, לדעתי, כרוכה בפתיחות, יושר, חינוך ושיח אמיתי עם ילדנו.

קודם כל, את חטאי אני מזכיר היום. צפיתי ב (חלק קטן מה)קליפ. בכוונה. אני מתייחס לזה כסוג של "דע מה להשיב" מודרני. אני מודע לזה שיש בעיות הלכתיות בצפייה בקליפים כאלו.

אם כן למה ציפיתי? בתור הורה, אני חייב לדעת מה הילדים שלי רואים. ואכן ללא ספק הם רואים - אולי בגלל שהקליפ הוא אחד מהמובילים ביוטיוב, וגוגל (הבעלים של יוטיוב) בנוי בדיוק להעצים את הצפיות של קליפים פופולריים. או אולי הם רואים בגלל הסערה שלנו כהורים. או שהם פשוט משתפים את הקליפ דרך רשתות החברתיות מתוך סקרנות והורמונים. ואם הם רואים, אנו כהורים (לא מורים, אלא הורים. כן, זה האחריות של כל הורה.) חייבים לדבר איתם על השיר, הסרטון, והמשמעות של המדיה שבה ילדנו צופים.

אני מודה שבאמת אינני מבין כל כך את השיר (לא טרחתי כל כך להבין), ובוודאי לא את הסרטון. נדמה לי שאני כבר טו-אולד. ("אוקיי, בומר")

אבל אני כן מבין שבתרבות של 2020 מטרת שירים וקליפים כאלו היא להביא צפיות וקליקים. זה הדרך היחידה היום לצבור פופולריות שמביא כסף. לכן, הויזואל והלוק בסרטונים כאלו מופקים בכוונה לטלטל לא רק אותנו המבוגרים, אלא כל צופה בכל גיל.

לדעתי, ישנה שאלה בסיסית ומשמעותית ביותר שעלינו לחנך את ילדנו לשאול בקשר לתרבות המודרנית העכשווית: איזה מסר לדעתך רוצה המפיק למסור דרך סרטון-סרט-הופעה-פרק זה? והמילה הקריטית כאן היא "לדעתך" תן דעת. תחשוב. תמיד, תמיד יש מסר. הכוח של המדיה היום הוא בהעברת מסרים אלו בתת-מודע, דווקא כשאנו לא חושבים.

אז מה בכך אם בני נוער אוכלים סושי מעל גופה של אישה ערומה כאילו היא צלחת? ומה אם גברים רוקדים בחצי מלבוש עם נעלי עקב פלטפורמה. מה הקשר? אין כל כך. העיקר שרואים, רואים פעם שנית, ואז פעם שלישית. קליק. קליק. קליק.

ודווקא אז, כשהעיניים פתוחות אבל המוח סגור, סרטונה של גב' ביטי פוגעת בנו הכי חזק, בגלל שהיא הופכת דברים מזעזעים לנורמליים, ליום-יומי, לסתם. הם מעבירים דרך הצפייה שהאימיג' הזה הוא לא ביג דיל. ראינו כבר. מאות פעמים.

עלינו להתמקד בשיחה עם ילדנו – וכן, זה דורש שיחה - בשאלה פשוטה ומרכזית: האם אתה (או את) באמת אוהב את השיר? חוץ ממיניות בוטה, מה ראית בסרטון? איזה מסר מעבירה המפיק והאומנית דרך האומנות שלה? ומעל הכול, האם אתה מסכים עם המסר הזה?

אנו חייבים בתור המחנכים העיקריים של ילדנו ללמד אותם קודם כל שלא לסגור את מוחם בפתיחת הקליפ החדש ביוטוב. אלא, עליהם לשקול את המסר של כל מה שהם צופים ולשאול את עצמם: האם מה שאני רואה עכשיו מתאים לערכים שאני אישית מאמין בהם? האם אני מבין מה הצפייה בסרטון כזה עושה למערכת המוסרית והדתית שלי? האם אני רוצה את זה, או שאני מאפשר את ההשפעה הזאת בלי שאני בעצמי שם לב לזה?

לאלו שבוחרים סינון, אני מצדיע לכם. אבל אני גם סקפטי לגבי היכולת שלנו לסנן בצורה טוטאלית בעולם של היום. להורה הדתי שרוצה לחנך את ילדיו לפי ערכי התורה, מוטל עלינו האחריות לדבר, לשוחח ולחנך את ילדנו לצפייה מודעת.

זו הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד מבחינה דתית וערכית עם החמסה חמסה של גב' ביטי וחבריה.

ראובן ספולטר הוא איש חינוך ומרצה ליהדות ששרת בתור רב קהילה בקהילות בארצות הברית במשך עשור, ועלה ארצה לפני כ-12 שנה. עד פרוס מגפת קורונה, הוא ניהל תכנית "עמיאל בקהילה" של רשת אור תורה סטון, ששלחה משלחות מטעם מדינת ישראל לעשרות קהילות יהודיות קטנות בעולם. כיום הוא המייסד של אתר "כיתה", המאמצת שיטה הכיתה ההפוכה להוראת לימודי קודש דרך האינטרנט.