יצחק רבין ז"ל
יצחק רבין ז"ל צילום: פלאש 90

מוצאי שבת, י"א במרחשוון, חמישי בנובמבר. במהדורת החדשות מודיעים שיצחק רבין נרצח. הייתי נער בכיתה י"א, ואני זוכר את התחושה שהבית השלישי הולך להתמוטט, זכרתי שגלות מצרים (מכירת יוסף) וגלות בית ראשון (רצח גדליה) וגם חורבן הבית השני היו כולם בעקבות שנאת חינם.

לאחר הרצח הייתה אוירה קשה, נהג אוטובוס הוריד שניים מחבריי לשכבה רק בגלל שהם חבשו כיפה. היו שמועות שבתל -אביב מרביצים לדתיים ברחובות.

בשבוע שלאחר הרצח נסעתי לכיכר רבין להדליק נר נשמה. נסעתי לבד. נראה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לאן שהוא לבד. ועוד לתל אביב.

את הכיפה שמתי בכיס. הצטרפתי למעגלי השירה של נוער הנרות, הרגשתי קצת כמו מסתערב, שייך אבל לא באמת שייך. אותה נסיעה הייתה אחת הנסיעות שקבעו את מסלול חיי. ובמובנים מסוימים קבעו את המסלול של הדור אליו אני שייך.

הטראומה של דור המנהיגים הקודם (שרון, ברק, נתניהו) היא מלחמת יום הכיפורים, ואילו הטראומה של דור המנהיגים בני גילי (לפיד, יעלון, בנט, שקד) היא הטראומה של רצח רבין. אולי זו הסיבה למה בנט יצר שותפות על שקד ולפיד יצר שותפות עם הרב שי פירון.

יאיר טיקטין
יאיר טיקטין צילום: באדיבות המצולם

במובנים רבים הקמת מפעל המכינות הכלליות היא תוצאה של הטראומה מרצח רבין. בספר "כאן חיים ביחד" שעוסק בהקמת הקהילות המעורבות רוב המרואיינים מספרים שהם הגיעו "לעולם המעורב" בעקבות רצח רבין. לפתע ראיתי, שהסיפור האישי שלי, הוא בעצם סיפור משותף של הרבה אנשים.

עשר שנים אחרי רצח רבין, אני נמצא זרוק על הדשא בנווה דקלים, רגע לפני הפינוי. אני זוכר את עצמי נותן שיחה לחבורת תיכוניסטים ומסביר להם למה אסור להרים יד על חייל. שבוע אחרי אני נמצא במעצר בבאר שבע, באשמת כניסה לשטח שנסגר בצו אלוף. בצומת מסמיה, קיבלו את פני המפונים והמפנים שלט של השותף שלי אודי קורן שעליו היה כתוב "חייל, שוטר, שב"ח, מתנחל - אנחנו אוהבים אותך".

ובחזרה לימינו, ימי חשוון תשפ"א, מגפה עולמית משתוללת בעולם, ואצלנו נדמה שיד איש באחיו. ברשתות החברתיות יש פילוג ואנשים קוראים זה לזה "לך", הייתי הולך אם היה לי לאן. בחדשות מדווחים על אלימות כלפי מפגינים. ריח של 1995 מרחפת באוויר.

ואנחנו, חבורה קטנה של מספר "תמימים", מאמינים שאפשר גם אחרת. לוקחים ברצינות את שר ההיסטוריה שמזכיר לנו שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה התפצלה לאחר 73 שנים בזמן ירבעם ורחבעם, ומהמדינה החשמונאית התפצלה לאחר 73 שנה בימי הורקנוס וארסטיבלוס, ושאנחנו חייבים להצליח איפה שהם נכשלו. אז החלטנו להרים עצרת משותפת לכלל המכינות - החילוניות, המעורבות והתורניות - עצרת תחת הכותרת "מתווכחים אבל אחים".

זה נשמע כמו רעיון פשוט, לכנס ביחד חניכי מכינות שהם בעלי עולמות תוכן וגיל דומים. אך לפתע עולים לבטים הדומים לאלה הקיימים בחברה הכללית, כאשר קצוות שונים חוששים שהצד שלהם מושתק. ואני מנסה להסביר שהגאולה תבוא רק כשכלל המכינות, כמשל לחברה הישראלית, תגענה לכיכר, ושהגיע הזמן "לטהר" את הכיכר דווקא על ידי מפגן של אחדות. ושוב חוזר ומסביר שצריך לחשוב על היום שאחרי, שבאמת "אנשים אחים אנחנו".

והנה, חזון אחרית הימים. ביום רביעי, ה-28 באוקטובר אור לי"א במרחשוון יתקיים טקס מקוון משותף של כל המכינות; מכינות דתיות, מעורבות וחילוניות. סך הכל כ-4,000 חניכים וחניכות. המשימה הצליחה, אבל המסע רחוק מלהסתיים. דווקא העבודה על הטקס המשותף הראתה שיש לנו עוד דרך ארוכה. אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

יאיר טיקטין הוא מנהל מכינת עמיחי ומיוזמי העצרת המשותפת של מועצת המכינות לזכר יצחק רבין