לפני כשנה העניק בית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל אות הוקרה מיוחד לשחקן והבימאי יהודה ברקן ז"ל על תרומתו לקולנוע הישראלי. בשיחה עם ערוץ 7 מספר אייל בורס, ראש מסלול קולנוע בבית הספר, על תרומתו של ברקן שנפטר השבוע.
"לפני כעשור מסלול קולנוע וטלוויזיה החליט להעניק בכל שנה אות הוקרה בעיקר לשחקנים. נתנו לזאב רווח, גילה אלמגור, ששי קשת, אנשים שתרמו לקולנוע הישראלי במשך שנים רבות ולאו דווקא הסלבריטאים הצעירים שנמצאים על המסך היום. אנשים שהקדישו עשרות שנים מחייהם בקולנוע. רוב השחקנים התנסו גם בבימוי, ובשנה שעברה חשבנו שזה מאוד ראוי לתת ליהודה ברקן שהיה גם שחקן, גם מפיק תסריטאי ובימאי, ולכן הענקנו לו אות הוקרה על תרומתו רבת השנים לקולנוע ולטלוויזיה".
על הביקורת שהוטחה מאליטת הקולנוע הישראלית על סרטיו של ברקן במקביל לנהיית הצופים לאולמות הקולנוע על מנת לראות את אותם סרטים, אומר בורס: "אחד הדברים שמאפיינים את הקריירה של יהודה ברקן הוא שהסתכלו על צד אחד בקריירה שלו ולא על התמונה הכוללת. אם מסתכלים על סרטי המתיחות של שנות השמונים, אפשר לדבר על השפלת נשים ווולגריות שהביאו עליו הרבה ביקורת שלילית, אבל אם היו נזכרים שמדובר בשחקן גדול ששיחק ב'מלכת הכביש' וב'הוא הלך בשדות' ובהמשך בסדרת הטלוויזיה 'פלפלים צהובים' זה היה מאזן ונותן תמונה יותר מחמיאה. תמיד הסתכלו רק על הצדדים המאוד מסוימים בקריירה שלו".
בורס מזכיר כי אותה ביקורת שלילית הופנתה כלפי סרטי הבורקס של ברקן בה בשעה שבפועל אוכלוסיה מאוד גדולה הצביעה ברגליים ורכשה כרטיסים, "הסרטים של יהודה ברקן הם הסרטים שעד היום הביאו הכי הרבה קהל בתולדות הקולנוע הישראלי. אי אפשר להגיד לחצי מדינה שאין להם מושג".
אז מה גרם לאותה ביקורת? האם זו אנינות טעם, התנשאות, התייפיפות? "ב-79' הוקמה הקרן לעידוד סרטי איכות בישראל והתחילו להיכנס אנשים חדשים לתעשיית הקולנוע, אנשים שגדלו על הגל הצרפתי החדש ופיתחו טעם קולנועי שונה ממה שהיה מקובל והתחילו לאתגר את הסרטים שכבר היו והתחילו ליצור סרטים יותר ביקורתיים בלי להתייחס לטעם הקהל אלא לקבוע לקהל מה זה סרט טוב. חלק גדול מהסרטים הללו שהוגדרו כ"איכות" לא הביאו קהל, ונוצר מתח בין סרטים שהגדירו את עצמם כאיכותיים לסרטים מסחריים שפגעו בטעם הקהל".
על הביקורת לפיה סרטים כדוגמת אלה של ברקן הנציחו את הסטראוטיפ העדתי הנלעג, אומר בורס כי בעוד סרט כמו סלאח שבתי שזכה לכבוד גדול הביא גם ביקורת חריפה על חיים טופול שצייר את סלאח כדמות נלעגת ועילגת הרי שדווקא יהודה ברקן לא זכה לביקורת שכזו גם כאשר גילם דמויות מזרחיות. לטעמו היה משהו יותר אותנטי באופן בו שיחק ברקן, "אולי כי הוא שיחק את עצמו. היה משהו פחות משחקי". בכך לטעמו של בורס יש לברקן תרומה מיוחדת באופן הצגת המזרחי בקולנוע. "הסרטים שלו קיבלו פחות ביקורת על האופן שבו הוא גילם את המזרחי".
"סרטי הבורקס באופן כללי קיבלו את הביקורת על הסטריאופיזציה, להציג את המזרחי במשקפיים של דעות קדומות, אבל זה קרה מימים ימימה, גם בהוליווד. ראינו שם את המתח העדתי והמתח בין עשירים לעניים. ליהודה ברקן הייתה דווקא תרומה מאוד מעניינת של בחור רומני שגילם את הדמויות באופן שהקהל קיבל אותו וספג בלי להרגיש שהוא מוקצן ועילג מדי".
בורס אינו מקבל את ההשערה לפיה נוכחותו של זאב רווח לצידו של ברקן הפכה את הדמויות שגילם לכאלה הנראות פחות מוקצנות. בורס מזכיר כי "לא בכל הסרטים זאב רווח היה לידו, אבל גם כשזאב רווח לא היה בסרט אפשר להגיד את אותו דבר. בסרט כמו 'לופו' ששייך לסרטי הבורקס ומכר כמעט מיליון כרטיסים במדינה של כשלושה מיליון בלבד, הוא סרט שזאב רווח לא שיחק בו, לפחות לא בתפקיד ראשי ומדובר ביהודה ברקן כבחור צעיר בשנות העשרים והוא לא הקצין את האלטעזאכען הזקן. זה היה הימור מאוד גדול לקחת בחור צעיר שמגלם אדם זקן".
ומה באשר ליצירותיו האחרונות של ברקן בשנים האחרונות, לאחר שברקן חזר בתשובה? האם יכולות המשחק שלו הרשימו גם שם? לטעמו של בורס התשובה חיובית בהחלט. "צריך להסתכל אם הקהל הצביע ברגליים ולמיטב הבנתי הצביעו ברגליים והקהל הדתי והחרדי חיבק אותו. הוא שיחק בסרט באנגלית על רבי נחמן, הוא שילב את החיים הדתיים בחיים שלו ולא רק בקולנוע וזו התפנית אצלו. הוא קיים שיעורי גמרא במשרד שלו בתל אביב ועשה מופעי תיאטרון ואירועים. הסיבה שהוא הצליח בקהל הדתי והחרדי היה כי הוא עטף אותם לא רק מההיבט הקולנועי. סיפורי המעשיות של רבי נחמן הביא עשרות אלפי צופים וכך גם בהצגות שבהן הוא שיחק. הוא הביא את הניסיון שלו במשחק. היצירות הללו פחות נחשפו אבל כל מי שמבין קצת במשחק נהנה מאוד מהכישרון שלו גם שם".