כולנו כאן תלמידי חכמים ויודעים את התורה, אז ברור שאין פה אחד שלא מכיר ישר והפוך את הדיון המעניין של טורנוסרופוס הרשע ורבי עקיבא במדרש תנחומא. אבל מכיוון שסטטיסטית סביר שמאן דהו מהקוראים לקה לא עלינו באמנזיה קלה, נזכיר שרבי עקיבא מסביר לטורנוסרופוס הרשע שמעשי אדם נאים יותר ממעשיו של הקב"ה ומביא כדוגמה שיבולים וגלוסקאות, לומר: ריבונו של עולם נותן לנו שעורים, אבל אנחנו אלה שצריכים להכין מהן עוגות.
ועל אותו משקל אני אומר לפניכם היום: ריבונו של עולם נתן לנו ברוב חסדו ילדים, אבל אנחנו אלה שצריכים להעסיק אותם. וזה הרבה יותר מסובך מלהכין עוגה משיבולת.
לא שאני מתלונן חלילה, פשוט נגמרו לנו הרעיונות. וזה לא מפתיע, הרי מלאי אנרגיה וחדשנות שהיה אמור להספיק לארבע שנות הורות התרוקן לו תיק-תק בחצי שנה של קורונה. וכמה אפשר להושיב אותם מול המחשב? אז התחלתי לחשוב מה אנחנו, ילידי שנות ה־80, היינו עושים כדי להעביר את הזמן בתקופה שבה לא היו מחשבים או סטנדרטים גבוהים להורות. ואז נזכרתי שהיינו עושים "מחנה". במלעיל, חשוב להדגיש. מחנה במלעיל היה בילוי מגניב שבו היינו עורמים לגובה סדינים וכריות ויוצרים לעצמנו מבצר. למחנה במלרע לעומת זאת, היו אפעס קונוטציות קצת אחרות לילדים מהשושלת היותר אירופאית. בכל מקרה, מיד עת הבריקה במוחי המחשבה, קראתי אליי את שלושת ילדיי, שגם ככה היו לי על הראש באותו רגע.
"לכו אל החדר ובנו מחנה במלעיל", הדגשתי כדי שלא יהיו טעויות, "זה אמור להעסיק אתכם לפחות שעתיים".
"איך בונים מחנה במלעיל?" שאל היעקבין הגדול מאחיו.
"קודם כול, מתוך הכרת הטוב על שזכיתם לחיות בדור של גאולה שבונה מחנה במלעיל", הסברתי, "השלב השני זה לקחת את כל הסדינים והכריות שתמצאו ולנסות לכסות כמה שיותר שטח". איחלתי לצאצאים בהצלחה והתכנסתי בתוך עצמי בחינת אדם בתוך עצמו הוא גר. לאחר שתי דקות שנדמו כמו ארבע דקות באהבתי אותי, ניגש אליי היעקבין הגדול עם כובע בטיחות צהוב לראשו וקמט דאגה במצחו.
"אנחנו רוצים להתחיל לחפור יסודות למחנה אבל אין היתרי בנייה, אין כלום", הוא תפס אותי לא מוכן.
"בסדר נו, אני מאשר לך לבנות", אמרתי.
"זה יפה שאתה מאשר, אבל איפה הוכחת בעלות על הקרקע? איפה גרמושקה?"
"גרמושקה?"
"גרמושקה", הוא התעקש.
"גרמושקה זו הבובה הזאת שיש בתוכה עוד בובה, לא? זה תמצא אצל סבתא שושי אולי".
"לא, זו בבושקה. אני מדבר איתך על תוכנית הגשה: מפה טופוגרפית, תוכנית פיתוח. אני לא יכול להתחיל לעבוד בלי כל זה, אחרת יעשו לי בעיות מהמועצה".
"אגב בעיות", התערב הסנדוויץ' שהיה מלווה בבובת דובי ענקית בתפקיד אשתו, "אני ומרים רוצים להיות בטוחים שהמחיר שהובטח לנו זה מה שיהיה בסוף".
"בלי טריקים ובלי שטיקים", אמרה מרים הדובי בקול שהיה דומה באופן חשוד לזה של בעלה.
"ניסיתי להסביר להם שזו קבוצת רכישה והכול יכול לקרות", לחש לי הבכור, "אבל הם לא מקשיבים אלה", הוא הסביר, "במיוחד הדובי".
"תשמעו ילדים", ניסיתי לאפס את הסיטואציה, "זה בסך הכול מחנה".
"במלעיל!" המשיך הסנדוויץ'.
"כן כן, במלעיל", אמרתי, "אל תעשו מזה יותר ממה שזה, פשוט תבנו וזהו".
"בסדר, אבל אני לא צריך שדחפורים של הצבא יבואו לפרק לנו את המחנה באמצע הלילה", אמר הבכור, "אני צריך שהכול יהיה מאושר טיפ טופ".
"אף דחפור צבאי לא יבוא לפרק לך פה שום דבר", הרגעתי אותו, "אנחנו בלוד".
"לוד???" נבהלו הסנדוויץ' והדובי, "אמרו לנו שפה זה משעולי השפלה!".
"משעולי השפלה זה השם שהמצאתי כדי שהם לא יבינו שהם בלוד", לחש לי שוב הבכור, "אלה מאוד רגישים אלה, במיוחד הדובי".
"תכף תגיד לי שזה לא 15 דקות מירושלים", המשיכה מרים הדובי לפרוק את כל הנאיביות שלה.
"עוד מילה ממך אני פושט רגל והולך לשחק מלך הפלאפל", איים הבכור.
מה אני אגיד לכם, כנראה שהחיפוש המתמשך אחרי משכן קבע יעקביני הוטמע היטב במוחות הצעירים של צמד היעקבינים. למזלי, יכולתי לשים את מבטחי בבת הזקונים האהובה שלי שתחזיר את הצביון הילדי למשחק המחנה האהוב והמוכר.
"מה את אומרת, ילדונת?" הנפתי אותה על ברכיי, "נכון חבל על הזמן וכדאי להתחיל לבנות?"
"לבנות!" היא חזרה אחריי בהתרגשות, "אבל אם כבר אתה שואל, אז חשוב לי לוודא שהדיירים של המחנה יהיו איכותיים כמוני לפני שאני שמה 40% הון ראשוני", היא המשיכה בטבעיות.
"אני מסכימה עם גיסתי", מלמל הדובי.
"טוב, לכו תראו מחשב וזהו", התייאשתי.
"מחשב במלעיל?" שאל הסנדוויץ'.
"קרא לזה איך שבא לך, רק לכו", אמרתי.
הילדים רצו מאושרים לחדר המחשב והשאירו אותי מאחור עם הדובי.
הסתכלתי על העיניים החכמות שלו. "דיר באלק מרים", לחשתי לו, "אם אשתי שואלת, שיחקתם כל הצהריים מחנה".