בחזרה למזרח תיכון ישן

אם המזל ישחק לדמוקרטים והנשיאות תיפול לידי ביידן יחד עם בתי הנבחרים, השיח סביב המזרח התיכון יחזור לעסוק בשאלת הפלשתינים.

ניצן קידר - ערוץ 7 , י"א בחשון תשפ"א

בחזרה למזרח תיכון ישן-ערוץ 7
הממשל הנוכחי העלים את 8 שנות אובמה ויצר תפיסה חדשה באזור.השגרירות האמריקנית בי-ם
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

דונלד טראמפ אוהב קרבות של הרגע האחרון. לפני ארבע שנים איש לא האמין שינצח. הפעם הפער בסקרים מעט גדול יותר, אבל גם הדמוקרטים הנלהבים ביותר חוששים מחזרה של התסריט הקודם.

גורמים בכירים במפלגה הדמוקרטית צוטטו השבוע כאומרים שהם מזהים מגמה של "פייק" בסקרים. המשמעות היא שיש רפובליקנים שחוששים – מכל מיני סיבות – להזדהות בסקרים ככאלה ומעדיפים לומר שיצביעו לדמוקרטים.

בניגוד לשאננות היחסית ששררה במחנה של הילארי קלינטון ב־2016 בשל הפער המבטיח בסקרים, מטה ביידן יודע בדיוק ממה לחשוש והיכן יש בעיות. לא סתם המועמדים מתרוצצים בין מדינות המפתח, אלו שדברים יכולים להשתנות בהן ובדרך כלל קובעות מי יישב בבית הלבן.

טראמפ יודע את זה והוא עובד קשה מאוד וממהר להצביע על הישגים של מדיניות חוץ. בעוד ברק אובמה הציג את ההתקרבות למוסלמים כצעד מרכזי של ממשלו, טראמפ רצה ליצור ציר מזרח־תיכוני נגד איראן. אצלנו זה מתבטא בהסכמי נורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין וסודן. האסטרטגים האמריקניים רואים כאן את תחילתו של ציר משמעותי, שאולי בקרוב תצטרף אליו סעודיה. סודן היא אחת המדינות שאיראן השתמשה בה להעברת נשק ואמצעי לחימה למזרח התיכון. אובדנה כבת ברית מהווה מכה לאיראנים.

הבעיה המרכזית שלו, עם זאת, היא במדיניות הפנים. הכלכלה האמריקנית הייתה במצב טוב עד שהגיע משבר הקורונה. אלמלא המשבר, לאמריקנים היה קשה מאוד להגיד לאו מוחלט לנשיא שהיטיב עימם.

הבחירות בארצות הברית הפעם עוסקות יותר בסוגיה טראמפ או לא טראמפ, מאשר במועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן עצמו. מומחים יודעים לומר שהזעם הגדול כלפי טראמפ נובע בעיקר מהאישיות שלו ופחות מהמדיניות, וזה מה שעומד במרכז השיקול האם לאפשר לו להמשיך לכהונה שנייה או ליצור סדר חדש בשלטון ולא משנה מי יעמוד בראשו. נשמע לנו מוכר מאוד.

שני תרחישים

דונלד טראמפ היה ברכה למדינת ישראל. אומנם עתידה של תוכנית המאה ושל האפשרות להקמת מדינה פלשתינית עדיין לוט בערפל, אבל מדובר בנשיא שעשה את הצעדים הכי משמעותיים למעננו, ביניהם הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות, הכרה ברמת הגולן, עמידה לצד ישראל בזירה הבינלאומית, עקיפת המשוואה שהפלשתינים הם מרכז הסכסוך הערבי-ישראלי ועוד נושאים רבים, חלקם קטנים, אבל כאלה שלא התבצעו לפניו. היחסים עם ארצות הברית העפילו בארבע השנים האחרונות לשיאים חדשים. טראמפ שינה מדיניות, ניקה את האורוות והפך את שמונה שנות אובמה על פניהן.

אין פלא שבסביבתו של נתניהו מודאגים מהאפשרות של חילופי הנשיאים. הדאגות המרכזיות לגבי ביידן הנוגעות לישראל הן שתיים: יחסו לפלשתינים ויחסו לאיראן. גדעון ישראל, נשיא מכון ירושלים־וושינגטון ומחבר הספר 'Broken Values' על ההקצנה במפלגה הדמוקרטית, משרטט שני תרחישים אפשריים לעליית הדמוקרטים: "צריך להבחין בין מצב שביידן נבחר לנשיאות אבל הרפובליקנים שולטים בסנאט או בקונגרס – ואז יש שינוי, אך הוא לא כל כך גדול. אומנם בכל מה שקשור לאחריות הממשל יהיה שינוי כי היועצים העיקריים יהיו אנשי אובמה ואנשי ברני סנדרס, אבל כדי להעביר תקציב או מהלכים משמעותיים הם יצטרכו אישור של הרפובליקנים".

האפשרות השנייה שונה: "אם ביידן נבחר והדמוקרטים שולטים בסנאט ובבית הנבחרים והנציגים הפרו־ישראליים שלהם לא יילחמו נגד נזק אפשרי, הדבר עלול לפגוע בישראל. השינוי העיקרי יהיה שטראמפ בכלל לא התעניין בנושא הפלשתיני ובמיוחד לא במה שעשו נשיאים לפניו. הוא התמקד באיראן ובשלום במזרח התיכון. ממשל ביידן יחזיר את הנושא הפלשתיני להיות מרכז העיסוק של המזרח התיכון".

גם דני אילון, שגריר ישראל בארצות הברית וסגן שר החוץ לשעבר, חושב שביידן ישים את הפלשתינים במרכז: "ביידן מזוהה כאוהד ישראל והוא אפילו מכנה את עצמו ציוני, למרות שנראה שההגדרות שלו קצת שונות. אין לי ספק שהוא ימשיך לדאוג לביטחון ישראל כי יש בכך אינטרס אמריקני. שינויים יכולים להתבטא ביחס לפלשתינים, והדמוקרטים מבחינת המצע שלהם נמצאים עדיין במתווה קלינטון שמדבר על שתי מדינות לשני עמים וחזרה לקווי יוני 67'. את המתווה הזה אובמה אימץ באופן חזק וסביר להניח שהיחס האמריקני לפלשתינים יחזור לאותה נקודה".

המפלגה שייכת לצעירים

דבר נוסף שעלול להוות בעיה הוא התמיכה הדו־מפלגתית. לישראל יש לא מעט ידידים במפלגה הדמוקרטית, אבל הם שייכים בעיקר לאסכולה המבוגרת יותר. גם ג'ו ביידן מחשיב את עצמו כמי שנמנה על ידידי ישראל בצד הדמוקרטי. לעומת זאת יש במפלגה זרם שהולך ומתחזק ואף ניסה להתמודד בבחירות הפנימיות בראשות ברני סנדרס. הוא אומנם אינו צעיר, אבל בעקבות סנדרס, יהודי שמוביל קו ביקורתי קשה במיוחד נגד ישראל, צומחות שלוש מחוקקות קיצוניות במיוחד: אלכסנדרה אוקסיו־קורטז, אילהאן עמאר וראשידה טאליב. הן לא מתביישות לקדם בפומבי קו אנטי־ישראלי ואירועי BDS ותמיכתן בפלשתינים היא עניין שבשגרה. לפני כמה חודשים אחת מהן אף התייחסה בביטול לאירועי ה־9/11, מה ששיחק לידי הרפובליקנים ולא אפשר גם לעיתונות הפרו־דמוקרטית להתעלם מכך.

אבל המאבק קיים. הכוחות הפרוגרסיביים הם עדיין לא הרוב המוחלט במפלגה הדמוקרטית, אבל לטענתם הם נאבקם על ציפור נפשה של המפלגה שאיבדה את דרכה והתרככה. בישראל יכולים להיות מעודדים – גם אם זו נחמת עניים – שאם ביידן ייבחר הוא לפחות לא ינהג בקיצוניות כמו סנדרס, שהצהיר שאפילו הסיוע הביטחוני הקבוע לישראל אינו מקודש ואפשר לדון בו מחדש.

גדעון ישראל מסביר כי "לפני 30 שנה המפלגה הדמוקרטית הייתה מורכבת מ־25 אחוזים קולות שמרנים, 50 אחוזים מתונים ו־25 אחוזים ליברלים. היום בין 50 ל־55 אחוזים הם ליברלים, 35 אחוזים מתונים ורק 10 אחוזים ומטה שמרנים. כל האגף השמרני במפלגה הולך ונמחק". המצב הזה יוצר לחץ פנימי. לנציגים שבאופן מסורתי נוהגים בגישה פרו־ישראלית קשה יותר להפגין הזדהות עם ישראל. הם מאוימים על ידי חברים מהצד הפרוגרסיבי שברגע שיהיה אפשר יריצו מועמדים במחוז הבחירה שלהם וימחקו אותם מבתי הנבחרים. לחלק מהמועמדים זה כבר קרה.

אין ספק שבשנים האחרונות ישראל בראשות נתניהו נקטה בקו פרו־רפובליקני. זה לא נסתר מעיני הדמוקרטים. נתניהו לא שוכח את ימי אובמה ואת הקו הקשה שנקט כלפי ישראל. בחדרים סגורים הוא מודאג מכך שביידן ינהג עם ישראל בצורה דומה.

השורה התחתונה היא הצורך בהיערכות. ישראל תצטרך לדעת לעבוד גם עם נשיא דמוקרטי. כזה שחלק מיועציו יהיו אולי אלה שסייעו לאובמה, ואחרים יכולים להיות מהמחנה המאוד לא מתון של המפלגה הדמוקרטית.

ברור שהמצב האופטימלי בשביל מדינת ישראל הוא ארבע שנים נוספות של שלטון טראמפ. ברור גם שביידן אינו אובמה. ההכרעה הברורה, כמו שהמצב נראה כרגע, לא תתקבל ביום שלישי, בגלל ההצבעות הרבות בדואר והלוגיסטיקה המורכבת של מערכת הבחירות הנוכחית. בירושלים לא צריכים לדאוג מהתוצאה, אלא ליצור מצב הפוך. צריך להבהיר לצד הדמוקרטי בימים שעוד נותרו שאם יזכה השותפות תימשך מאותו מקום. שישראל נכונה להקשיב – אך לא תמיד לקבל. יצירת מערכת יחסים קרה כמו שהייתה עם הנשיא אובמה לא תשרת את ישראל בשום צורה.

יצירת מערכת יחסים הדוקה עם הדמוקרטים – אגב, גם אם לא יהיו בשלטון בארבע השנים הבאות - תוכל אולי להאט את אפקט ההקצנה במפלגה הדמוקרטית בכל הקשור לישראל ותהווה גם איתות ליהודי ארצות הברית, שרובם תומכים במפלגה הדמוקרטית, לכך שלמרות הדיבורים על קרע בין ישראל ובין יהדות אמריקה, יש לב פתוח ונפש חפצה לאיחוי.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com