באחת מהרצאות הטד היותר פופולריות מציג כתב הנשיונל גיאוגרפיק והחוקר דן ביוטנר עובדה מרתקת: 10% בלבד מתוחלת החיים הממוצעת לאדם נקבעת על ידי הגנים שלנו. כל השאר קשור לסגנון החיים שלנו. אבל האם קיים סגנון חיים אחד מובחן שיכול להאריך את חיינו? התשובה לפי ביוטנר היא – כן בהחלט.
ביוטנר וצוות החוקרים הרב-תחומיים שלו טסו ל-4 נקודות גיאוגרפיות ותרבותיות שונות על הגלובוס, בהם תוחלת החיים גבוהה במיוחד ובדקו את אורחות חייהם. מדובר בד"כ בקהילות עתיקות עם מסורות ארוכות שנים. מעבר לאוכל הלא מעובד ולתרבות האכילה המצומצמת המסקנה המרכזית אליה הגיעו החוקרים היא כי "הבידוד הורג". הקהילה, לפי ביוטנר, מהווה את הפקטור המשמעותי ביותר לאריכות החיים ואיכותם. בארה"ב בעבר לכל אדם היה בממוצע 3 חברים טובים שמלווים אותו כל חייו. כיום הממוצע עומד על 1.5. באוקינאווה, קבוצת האיים עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם הממוצע הוא 6. אבל לא מדובר במקרה. באוקינאווה יש מילה מיוחדת (מואי) לקבוצת החברים שמלווה אותך מגיל קטן, ויש נורמות התנהגות וציפייה לגיבוי ממושך לאורך השנים. מילה מיוחדת נוספת (היקיגאי) ניתנה לביטוי "הדבר שלשמו אתה קם בבוקר". תחושת הייעוד התגלתה כאחד מן הסימנים המובהקים לתוחלת חיים ממושכת (7 שנים נוספות בממוצע) ובכל הקהילות שנבדקו, התרבות עודדה את קיומה הממושך. בארה"ב הקרייריסטית, לעומת זאת, היציאה לפנסיה גוררת בחובה בד"כ תחושה חזקה של אובדן משמעות.
האמת היא שגם ביהדות, מסורת עתיקה בפני עצמה, יש לנו מפה קרובה באופן מפתיע לכל אותן תובנות. סבא שלי הגבאי, במשך שנים ארוכות, היה קם מוקדם כל בוקר וחושב מייד על בית הכנסת, דואג לפתוח אותו בזמן ולוודא שהכול תקין. המסורת עצמה חייבה אותו (ואותנו) להיפגש 3 פעמים ביום לפחות עם חבריו, חלק מילדות, להיפגש בנחת בשבתות פנים אל פנים עם בני המשפחה. זקנתו הייתה טובה שכן מעולם לא נותר בודד לזמן רב מידי.
התורה הינה מפה חברתית קהילתית נדירה, מפת אושר ואורך חיים אשר מנחה אותנו להיפגש באופן בלתי אמצעי פעמים רבות במשך השבוע. אנחנו לומדים יחד, מקיימים קידושים, סעודות שלישיות, חוגגים את החגים הכל כחלק מובנה ומחייב של המסורת אשר דורשת מינימום של שלושה לזימון, עשרה למניין ומעודדת אותנו להדר במצווה בקבוצות גדולות יותר. אנחנו לומדים מגיל אפס שהאדם אינו במרכז תמיד וכי הוא מממש את עצמו באופן הטוב ביותר כחלק מקהילה.
ברגעים הקשים במיוחד התורה דוחפת אותנו חזק יותר לזרועות הקהילה. מסורתיים ודתיים רבים שנמצאים בפרקים עמוסים בחיים של בניית קריירה ומשפחה, מצליחים פחות להגיע למניין. אבל כשהורה נפטר, כאשר הבסיס של המשפחה הגרעינית נפגע, התורה מחייבת אותנו קדיש במניין 3 פעמים ביממה וממש דואגת שלא נישאר בבית לבד, דוחפת אותנו לזרועות הקהילה.
הבידוד, אם כן, הורג. היעדרה של תחושת ייעוד מקצר את ימינו. שווה להיזכר בכך בתקופה מרוחקת זו בה בכדי לדאוג למבוגרים בחברה, אנחנו נאלצים להתרחק מהם, לסגור את בתי הכנסיות, לדחות את המפגשים הקהילתיים. שווה להיזכר בכך ולעשות הכול כדי בכל זאת לצמצם את המרחק הנפשי. להרים טלפונים בתדירות גבוהה יותר. לייצר מפגשים בטוחים לעיתים קרובות יותר. להיצמד למסורת האהובה שלנו גם במציאות משתנה ומאתגרת.
***
הנאום המפורסם של נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן "זמן לבחור" הפך רלוונטי במיוחד בימינו. בנאום (שנשא זמן רב לפני שבכלל הפך למועמד לנשיאות), סיכם רייגן במשפט אחד קצר את כל הפרשנויות והתהפוכות הפוליטיות בישראל של השנה האחרונה-
"הבחירה העומדת לפתחם של אזרחי ארצות הברית איננה בין ימין לשמאל, אלא בין למעלה ולמטה".
רייגן ניסה לשבור את הפרדיגמה הפוליטית שעסקה בכיוונים השונים אליהם חתרה החברה האמריקנית באותן שנים וליצור מכנה משותף אחר, כזה השואף קדימה. בעולם השיווק יש חוקים ברורים לאופן בו ניתן להשפיע על לקוחות: שני חוקי הבסיס עוסקים בדימוי ובידול. כשאנחנו מוכרים מוצרים או שירותים ללקוחות תהיה זו מקצועית ומומחיות להשתמש בכלים אלו. כאשר אנחנו עוסקים בפוליטיקה, ערכים ואנשים, דימוי ובידול מהווים כלים הרסניים לחברה.
כי בפוליטיקה הנטייה תהיה לא רק לייצר דימוי חיובי לעצמך, אלא גם לייצר דימוי שלילי למתחרה. החלק של הבידול הרסני שבעתיים. כשאתה משווק את המצע הפוליטי שלך ומיצר עוצמה ע"י בידול, אתה באופן ישיר מיצר פיצול וקרעים בעם. שכן לפי השיטה הזו יש רק צד אחד שצודק ואילו השני מסוכן לעצם קיומה של המדינה.
אם נמשיך בדרך הזאת, שמאלה או ימינה כולנו נלך בעיקר אחורנית.
לתגובות:[email protected]