במוצאי שבת ההוא ישבתי לבדי בבית וצפיתי בעצרת שהתקיימה כמה קילומטרים מביתי. חלק מחברי הלכו לשם, לכיכר.
אני לא הלכתי. חשבתי שהם חיים באשליות עם סיפורי השלום של אוסלו ושאנחנו בעיצומה של מלחמה. הייתי אז חיילת בגולני, שקועה בויכוחים אידיאולוגים אין סופיים עם חברי מהבית.
אבל למרות אוירת ההסתה באותה תקופה, לא דמיינתי שנגיע לרגע שראש ממשלה בישראל ירצח על ידי יהודי.
נתן שרנסקי כתב בספרו שעוסק בחשיבות הדמוקרטיה כי, "אם אדם יכול לצעוד לאמצע כיכר העיר, ולבטא את דעותיו בלי שיחשוש ממעצר, מאסר או פגיעה, הרי שאדם זה חי בחברה חופשית, לא בחברת פחד". לפני 25 שנים הדמוקרטיה כולה התבטלה מפני רצונו של אדם אחד. ראש ממשלת ישראל פסע בכיכר העיר, ונרצח.
הנאום אותו נשא רבין באותו ערב, במובנים מסוימים, רלוונטי לימינו. נאמר שם, כי במדינה דמוקרטית אין מקום לאלימות. יש מקום למחלוקות, אבל ההכרעה היא רק בבחירות.
כעת כשמגפה נוראה משתוללת, משבר כלכלי חמור פוקד אותנו וכל אלה משתלבים בחוסר יציבות מנהיגותית – האלימות בין המחנות גואה. המדיה החברתית תורמת את חלקה וניתן בקלות להפיץ בעזרתה דברי הסתה אלימים ופייק ניוז. אף על פי כן אני יודעת שהרוב המוחץ בשני הצדדים, מורכב מאנשים טובים הרוצים בטובתה של המדינה.
"״אנשים אחים אנחנו, אל נא תהי מריבה בינינו".