נגיף השנאה: נדרש לרפא את השסעים בעם, לאזן בין מדינה יהודית ודמוקרטית

אולי דווקא נפתלי בנט הוא האיש שיודע להכיל גם בביתו וגם במפלגתו שהיא הבית השני שלו, את כל האוכלוסיות 'השונות'.

הרב דב פוברסקי , י"א בחשון תשפ"א

נפתלי בנט בבני ברק
נפתלי בנט בבני ברק
צילום: ללא קרדיט

נגיף הקורונה הביא עלינו תחלואה שלא הייתה לפני כן אך נדמה כי נגזרות הקורונה מזיקות הרבה יותר – בכלכלה, בחינוך, ברווחה ועוד.

מאז קום המדינה, כל מצבי החירום שהיו במלחמות ישראל, איחדו בין חלקי העם. תמיד היה קונצנזוס שתחת איום, שמים בצד את כל ההבדלים והמחלוקות למען מטרה עליונה וקדושה – ערך החיים, הארץ והמדינה.

וראו פלא, דווקא במצב המיוחד בו אנו נמצאים עכשיו, תחת השפעת נגיף הקורונה, אנו מוצאים עצמנו בסוג שנאת אחים, שמביאה אותנו עד כדי תיעוב של ממש – איש באחיו. סוג של איבוד שליטה וערכים גם יחד.

שנאת אחים היא נקודת התורפה של העם היהודי אשר הביאה עלינו חורבן בעבר ואם לא תטופל – יכולה לעשות זאת שוב.

כולם מאשימים את כולם ואף אחד לא לוקח אחראיות אישית: ההפגנות בבלפור, החרדים שמתוכם יש כאלה שמזלזלים בהנחיות, מתעקשים לפתוח בתי כנסת שלא בהתאם להוראות, חתונות המוניות במגזרים השונים, הסוחרים העובדים למרות האיסורים, הצעירים שנפגשים עם חבריהם במרכז תל אביב, המשפחות בחופי הים ועוד ועוד – ובעיקר, למה להוא מותר ולי אסור?

זו לא מכה משמים, זו מכה מהארץ, קרי – מאתנו החיים בארץ, ואיך לא, הרי שהיה מצופה ממנהיגנו שיקראו את המפה, יפעלו בהתאם, ישקיעו ויפעלו למיגור התופעה, ובטח שלא יהיו חלק ממנה, שלא לומר מוביליה.

נגיף הקורונה הוא אויב בלתי נראה החושף בפנינו כשלים בחברה אשר הוזנחו, לא טופלו שנים רבות ואולי הבולט ביניהם הוא האיזון הרגיש בין המדינה היהודית לדמוקרטית.

תקופת הקורונה הציפה והדגישה את הפער בין הציבור החילוני לציבור החרדי במדינה וחוסר ההבנה האחד של האחר. שני ציבוריים ישראליים, חיים בכמעט סוג של עולמות מקבילים – והמפגש ביניהם לא פשוט.

הציבור החילוני שם משקל רב על ערכי הדמוקרטיה, חופש הביטוי, התנועה ורשותו של הפרט לבחור את אורך החיים המתאים לו. מנגד הציבור החרדי שם את כובד המשקל על ערכי הדת והמסורת ולשים דגש על חשיבות לימוד תורה, ותפילה מעל הכל.

במדינה יהודית ודמוקרטית אין צד אחד אמור להמיר את ערכיו באלו של האחר אך יש צורך להבין את שני הצדדים של המאזן. לעיתים הדמוקרטיה נוגסת בפן היהודי של המדינה ולעיתים ההפך קורה.

השבר הגדול קורה כאשר נעשית דה-לגיטימציה של איש בערכי רעהו, ואולי גרוע מכך, ממשלה בערכי הציבור.

כל אחד מאיתנו משוכנע שעמדתו היא הצודקת. קשה לשים את הדעות והרצונות האישיים בצד ולהסתכל דרך עיניו של האחר, בעל ערכים, אמונה והתנהגות שונה משלי, אבל זו החוכמה – רק הבנה עמוקה של האחר יכולה להביא לגישור על הפערים. לחרדי קשה להבין את החילוני שמבקש לסגור תלמודי תורה בטענה שבריאות קודמת לכל. אם כך המצב, אז למה הפגנות זה בסדר ולימודים לא? מנגד, לחילוני קשה לקבל האמונה שעם ישראל שרד אלפי שנים באמצעות לימוד התורה ומאמינה שלהפסיק לימודים תביא חורבן רוחני, גרוע מחורבן פיזי. עבור חילוני אלו מושגים הלקוחים מעולם ישן אשר אינו מתכתב עם חיים מודרניים מבוססי מדע.

הממשלה נדרשת להתהלך על חבל דק הנמתח בין יהדות לדמוקרטיה. לאורך השנים נשמר סוג של מאזן "סטטוס קוו" אך לא נעשו מאמצים אמיתיים להתגבר על המכשולים ולאחד את חלקי העם. משבר הקורונה הציף את גודל הפער ואף החמיר את היחס השלילי בין האוכלוסיות השונות ואת אי האמון בממשלה.

חובתה העליונה של הממשלה היא שמירה על חיי אדם, חיי אזרחיה.יש גם צורך לשמור על סדר ציבורי. כל אזרחי המדינה מחויבים לציית לשלטון החוק.יש לגנות ולהוקיע כל אזרח אשר מפר חוק בצורה בוטה ומכוערת. יחד עם זאת חשוב לומר שזו מערכת יחסים דו-סטרית– אזרחים צריכים לדעת שהממשלה מבינה את צרכיהם ומנסה לתת להם מענה, גם אם היא לא תמיד מצליחה.

לפעמים נראה כי הציבור החילוני שוכח שמדינתנו היהודית והדמוקרטית הוקמה כדי שעם ישראל יוכל לחיות על פי תורתו ואמונתו, בניגוד לתקופות בהן נאלצנו לחיות תחת שלטונות זרים אשר כפו אורך חיים לא-יהודי. מתקופת המכבים, בר כוכבא, האנוסים בספרד ואפילו במחנות הריכוז יהודים עשו ככל הניתן להמשיך לחיות - ולקיים תורה ומצוות. במדינת ישראל לא אמורים להגיע למצב בו משטרת ישראל נשלחת להוציא יהודים מתפילה, חתונה ו/או למנוע לימודים תורניים. התמונות קורעות לב והן לא באשמת צד אחד או האחר בלבד אלא חוסר התקשורת בין השניים.

מאזן בין מדינה יהודית לדמוקרטית לא יכול להישמר בכפייה מצד כלשהו. חייבת להיות הבנה של ערכי האחר, קשב ורצון למצוא פתרונות. השמיכה קצרה ולעתים היא תמשך לצד אחד או אחר וחלק מהאיברים ישארו חשופים – זה עדיף מלקרוע את השמיכה לגזרים כך שלא ישאר דבר לאף אחד מאיתנו.

אנו יודעים להישמר מפני אויבים חיצוניים. האם אוייב בלתי נראה יהיה זה שישמיד אותנו? הממשלה הנוכחית כשלה בטיפול בוירוס ובהשלכותיה ההרסניות. הממשלה הבאה שתקום תאלץ להתמודד עם כל נגזרות הקורונה – בבריאות, כלכלה, חינוך, רווחה. לא פחות ואולי יותר מכך – באיחויי השסעים בעם.

נדרשת חשיבה אחרת, יצירתיות וקשב לשונה. קבלת האחר הוא ערך דמוקרטי אך לעיתים קרובות הוא חסר כאשר מדובר בגישור בין הציבור החרדי לחילוני, בין ערכי היהדות לדמוקרטיה. העם הזה זקוק בדחיפות להנהגה שתחרוט על דגלה קבלת השונה ומציאת הדרכים לגשר על הפערים ביננו. רב המחבר על המפריד.

אולי דווקא נפתלי בנט שהעם כבר החל להצביע עבורו בסקרים – הוא האיש שיודע להכיל גם בביתו וגם במפלגתו שהיא הבית השני שלו, את כל האוכלוסיות 'השונות' (כבר אמרנו...), ייטיב לעשות זאת גם עבור כולנו.

הרב דב פוברסקי הינו רב חרדי, נצר למשפחת רבנים ידועה, סבו הקים את ישיבת פוניב'ז. פובליציסט, בין מקימי האתר "בחדרי חרדים". סא"ל במילואים, שירת כרב של אוגדת איו"ש, יחידה 8200 וביה"ס לקצינים של צה"ל – בה"ד 1 ועוד. מתנדב לשרות מילואים במגוון תפקידים בפיקוד העורף עד עצם היום הזה.