בין התבדלות לשותפות ובין הדרה להכלה

הידיעה שאנו מתמודדים עם בעיה עתיקה מימי האבות, שאין לה פתרון חד משמעי, יש בה ממד של הקלה וממד של אחריות.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , י"ב בחשון תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

אחד הנושאים המעסיקים את אברהם אבינו ואת בניו ובני בניו בכל הדורות, הוא המתח שבין התבדלות לבין שותפות ובין הדרה לבין הכלה.

מן הצד האחד, נבחר אברהם אבינו "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". מן הצד האחר, הוא נקרא אברהם אבינו מפני שהוא אמור להיות "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם", ואף זכה בברכת: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

שאלת המתח בין התבדלות לשיתוף עולה במפגשיו של אברהם עם מלך מצרים, עם מלך סדום, עם מלכיצדק מלך שלם, עם ענר אשכול וממרא, עם אבימלך מלך פלשתים ואפילו עם שלשת האנשים, המלאכים שעוברים ליד אהלו אחרי מילתו. השלשה נדמים לו – על פי המדרש – לערביים המשתחווים לאבק רגליהם, ובכל זאת הוא רץ לקיים בהם מצוות הכנסת אורחים.

אברהם מתהלך במנעד מגוון של התייחסויות לסביבה, החל מכריתת בריתות, אפילו עם אבימלך שהתנכל לו ועם טיפוס מפוקפק כמלך סדום, ועד מלחמת חרמה עם מלכי הצפון ששבו את לוט בן אחיו.

הבט אחר של השאלה מופנה כלפי פנים. מי ראוי ומתאים להישאר במחיצתו ובביתו של אברהם אבינו ולהימנות על חניכיו ובני ביתו, ואת מי יש להרחיק ולדחות ובאילו נסיבות.

השאלות האלה אינן מסוג השאלות שיש להן פתרון חד משמעי הניתן לניסוח במשפטים הלכתיים קצובים וברורים, ולכן נחוצה לנו ההתבוננות במעשי אבות, כדי להכיר את הספקות, את המצבים המשתנים ואת דרכי ההתמודדות המגוונות שהנחילו לנו האבות במעשיהם, בבחינת סימן לבנים.

נתבונן לדוגמה, באברהם המהלך מחרן לארץ כנען עם לוט, ממשיך ונוסע איתו בכל מסעיו, בארץ ובמצרים, כדוד האחראי הדואג לאחיינו, שומר עליו ומחנך אותו. והנה, בראותו ריב בין רועיו לבין רועי מקנה לוט, הוא מודיע לו בנחרצות: "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". מה היתה נקודת השבר שבה החליט אברהם - לא עוד? מה ניתן להסיק מכך למחלוקות בזמננו? מוסריות, דתיות, פוליטיות? מתי הזמן הראוי להתפלג? מהו המעשה שאחריו אי אפשר לסבול עוד את השותפות ואין לקוות עוד לתיקון?

לעומת זאת, כאשר שרה רואה את ישמעאל מצחק ודורשת מאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק", אברהם מתקשה להסכים לכך. רק הצו האלקי "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" מאלץ אותו לעשות זאת, למרות ש"וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".
איך יודעים איפה עובר הגבול בין יכולת ההכלה לבין חובת ההרחקה?

מן הסתם, אברהם האמין שאם ישמור את ישמעאל סמוך אליו וימשיך לגדלו ולחנכו הוא יצליח להשפיע עליו טובה, ואילו גירושו יגרום לכך שהוא "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ", כפי שאכן אירע. בניגוד לכך, שרה חששה לעתידו של בנה יצחק. כאשר ראתה "אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק", היא ראתה לפי המדרש את האח הגדול מלמד את יצחק הקטן ממנו בעשר שנים, עניינים שונים הכרוכים ב"מצחק": עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, וחששה לעתידו של בנה.

העובדה שהתורה מתארת מתח וויכוח בין אברהם לשרה, מתח שהצריך את התערבותו של רבונו-של-עולם, מלמדת אותנו שהמתח הזה ילווה משפחות רבות בישראל בכל הדורות. שהרי, כפי שנאמר כאן גם בשבוע שעבר, התורה אינה מספרת סיפורי דברים בעלמא, אלא מתארת יסודות קיומיים של העולם והאדם, שחוזרים על עצמם בכל דור ובכל חברה.

הדילמה של הורים שבביתם יש בן בוגר שיצא לדרך אחרת, והם חוששים מהשפעתו השלילית על הקטנים בבית, קיימת עד עצם היום הזה, ועלולה לקרוע משפחות. למרבה הצער, אין הקב"ה נגלה עלינו כפי שנגלה לאברהם ואין הוא מחווה דעה כיצד לנהוג. ההחלטה מסורה בידי אדם ולא בידי שמים. היא תתבצע על ידי ההורים בעזרת מי שהם פונים אליו לייעוץ. כידוע, גם אין שני מקרים דומים, אי אפשר להסיק ממשפחה אחת לרעותה ולא ניתן לקבוע מסמרות בדבר. אי אפשר לחסוך את המתח והלבטים, אלא רק לדעת שזו דרכו של עולם, והתמודדות כזאת עלולה תמיד לרבוץ לפתחנו.

מעבר לרמת המשפחה, שאלת הבידול וההכלה מטרידה את מערכות החינוך, את בתי הכנסת והקהילות, את היישובים הקהילתיים ואת תנועות הנוער, בציבור הכללי, בציבור הדתי ובציבור החרדי כאחת. כל אחד וסולם הערכים שלו, כל ציבור וקווי הגבולות והגדרות שלו. בכל מקום מתנהל הוויכוח בין מידת החסד של אברהם לבין מידת הדין של שרה.

לחומר העניין יש להוסיף ולומר שאפילו במקרה היחיד אין הכרעה נכונה אחת. לכל הכרעה יש תועלת מצד אחד ומחיר יקר מן הצד האחר. אף על פי שהקב"ה תמך בעמדתה של שרה ואישר לגרש את הגר, המלאך נגלה אל הגר והבטיח לה ולישמעאל בנה עתיד מפואר. חז"ל והמפרשים לא נמנעו מלהצדיק גם את עמדתו של אברהם ולהראות מה המחיר ששילמו בניו של יצחק לכל אורך הדורות על גירושו של ישמעאל ובדור הבא, על זעקתו של עשו שניטלו ממנו הברכות.

הידיעה שאנו מתמודדים עם בעיה עתיקה מימי האבות, שאין לה פתרון חד משמעי, יש בה ממד של הקלה וממד של אחריות. אנו מבינים שלא מדובר בתקלה מקרית ואין מקום לשיח של אשמה. מדובר בניסיון שהקב"ה מנסה אותנו, במובן של "נתת ליראיך נס להתנוסס". דהיינו, המתח בין השתלבות לבין בידול, בין הכלה לבין הדרה, הוא אתגר שהוא חלק הכרחי מן המשימה שהוטלה על אברהם אבינו ובניו במסגרת האחריות לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט, כדי שבסופו של דבר יתברכו בנו כל משפחות האדמה.

 

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג