לו הייתי חברת כנסת לצד ראש הממשלה, יצחק רבין

היינו משרתים את הציבור זה לצד זו, היו בינינו פערים אידאולוגיים, מריבות של ממש. היינו וודאי במפלגות שונות, אולי אפילו יריבות.

השוני בינינו – הוא לא דבר רע. להיפך, כנציגת ציבור, את זקוקה לצדך לאנשים השונים ממך, שמחדדים את עמדתך, מאתגרים אותה, עוזרים להאיר אותה באור שונה, משפרים אותך כנבחרת ציבור.

בכדי לייצר שינוי של ממש, צריך לחבור לצד השני לשמוע את דעתו, לגשר על הפערים, למצוא את העמק השווה. היום, השוני בדעות הוא מקור לפחד, לשנאה, לזעם שמשתולל ברחובות. מתי הפכה תפיסת עולמנו לכל כך שברירית שאיננו מוכנים אפילו להקשיב לאחר, ובטח שלא להתייעץ עמו?
ברגע שהשונות הופכת לנטל, איבדנו את אחד ממקורות החוזקה של החברה הישראלית.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו במציאות בה הקיטוב מעולם לא היה חריף יותר, אבל יום הזיכרון הזה בא להזכיר שכבר היה. אנחנו כבר למודי כאב וניסיון מר, של מה מתרחש כשהתבצרות בעמדותינו נראית כמו האופציה היחידה. בסקר שפורסם אתמול ב"מעריב", נקבע כי 42% מהאנשים מאמינים שיהיה רצח פוליטי נוסף, ואני תוהה כיצד לא השכלנו ללמוד מאותו רצח נורא, שיש שמאמינים שהוא יכול להתרחש שוב.

אפילו היום, לפי דו"ח של קרן ברל כצנלסון, מתנהלות כמעט 900 שיחות בעלות אופי מסית ושונא ברשתות החברתיות מדי שעה. המילה "בוגד" נאמרה החודש ב-35,000 הזדמנויות שונות. לפי אותו הדו"ח, השנאה לא פוסחת על אף מגזר, אף קבוצה, פוגעת בכולנו ומכרסמת את יסודות הברית המשותפת, עליה התחייבנו מתוקף היותינו ישראליים.

ברית שמבוססת על אהבתנו המשותפת לארץ, חזוננו המשותף למדינה יהודית ודמוקרטית, כמיהתנו ארוכת השנים לחזור לציון ולקיים כאן חברה שמורכבת מיהודים מכל קצוות תבל, להקים מדינה לאור חזון נביאי ישראל.

דווקא בכנסת, שנדמה כי מדובר באחד מסמלי הפילוג והשבטיות הישראלית, אני מגלה מדי יום שותפים מפתיעים לדרך, משמאל ומימין, מהסיעות החרדיות והחילוניות, ואפילו מחברי הערבים. אני מגלה שיש דרך אחרת, גם אם היא קשה, וגם אם מתבטאת רק באופן נקודתי סביב פעילות כזו או אחרת. בכנסת, גיליתי שאין ברירה אלא לשתף פעולה עם השונה, הוא הקול שתצטרך לצידך בוועדה, במליאה, ליוזמה כזו או אחרת. לצערי, אינינו מצליחים להפיץ בשורה זו ממשכן הכנסת, והשיח השונא נשטף מאיתנו הלאה לרשתות החברתיות ומשם לרחובות.

אפילו ילדי שלי, שגדלים בעיר מודיעין דתיים לצד חילוניים, במערכת חינוך דתית ממלכתית, אך ליברלית ופתוחה, גם הם יגדלו לצערי בישראל שמפחדת משונות. הם גדלו כל חייהם בשלטון שקורא להפרד ומשול, שמדגיש את ה"אנחנו והם", הם לא יודעים מציאות ישראלית אחרת. עלינו, כל מי שהזדעזע וחי את השבר מאז אותו יום שחור בשנת 1995, להפסיק את ההסתה, לכונן מחדש ישראליות שחוגגת רב גוניות.

אם הייתי חברת כנסת לצדו של רבין, וודאי היינו מדברים על הישראליות הזו, של זהויות ותרבויות שמתנגשות זו בזו ויוצרות משהו מופלא. הייתי מלאת הערכה על האומץ והמנהיגות שלו, גם אם לגמרי לא מסכימה עם עמדותיו.

אני ימנית, ליברלית, דתיה, אבל בלי כיסוי ראש. אני אוהבת את תל אביב ואוהבת את יהודה ושומרון. אני אהיה בלא מעט מקומות הזרה והשונה. אני ישראלית. אל תשנאו את זה, תאהבו.

ח״כ הילה שי וזאן