מאז ומתמיד נהגו יהודים להסתכל בעין רעה על עצמם, לבקר את עם ישראל ולזלזל בהישגיו. בעידן הפוסט-מודרני כל דיבור על 'עם סגולה' ו'אתה בחרתנו' מתויג מיד כגזענות ומוקע בחריפות.
ואז מגיע העשירי בדצמבר.
יום פטירתו של התעשיין השבדי וממציא הדינמיט, אלפרד נובל. האיש שייסד את הקרן שמעניקה בכל שנה את הפרס היוקרתי בעולם.
מאז 1901 זכו בפרס הנכסף (הכולל מדליית זהב, תעודת כבוד ומענק כספי צנוע של 1.1 מיליון דולר) 934 אנשים מוכשרים בני עמים שונים. הם הקדישו את חייהם כדי לקדם את העולם ולהועיל למין האנושי.
מה חלקו של העם היהודי בסיפור הזה?
בואו ניתן למספרים לדבר:
האומה הסינית המפוארת על 1.4 מיליארד אנשיה הנפיקה עד היום 11 זוכים בפרס נובל. העם ההודי הנכבד המונה כ-1.1 מיליארד הוציא מתוכו לא פחות מאשר 8.
אחריהם צועדים בסך הערבים עם 330 מיליון איש שהניבו עד כה 6 זוכים. ארבעה מתוכם, כולל יאסר ערפאת, זכו בפרס נובל לשלום (מי אמר שהערבים אינם רודפי שלום?).
לעומת זאת, העם היהודי על 13 מיליון תושביו, המונים 0.2% מאוכלוסיית העולם זכה ב-208 פרסי נובל, שהם 22% מכלל הפרסים.
פי מאה מחלקם היחסי באוכלוסיית העולם. כל המספרים הנ"ל הם עובדה ידועה וחד-משמעית שלא ניתן להתכחש אליה. מעניין במיוחד שהם מופיעים במאה השנים בה נרצחו יהודים יותר מאשר בכל מאה אחרת בהיסטוריה.
השאלה הגדולה היא: מה עומד מאחוריהם? האם העם הזה אכן מוכשר יותר מכל עם אחר? האם נטוע בתוכו דחף פנימי לשפר ולקדם את העולם? האם זו המסורת היהודית הנושנה של עיסוק ברוח ולמדנות שפיתחה את מוחו ויכולותיו? או שאולי כל התשובות נכונות?
דבר אחד בטוח: המשפט שנאמר לפני 4,000 שנה לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב,ג) אינו סתם איחול יומרני מעורפל. הוא עובדה מדעית מובהקת שלא ניתן להתווכח איתה.
עם ישראל תמיד ראה את העולם לא כפי שהוא, אלא כפי שהוא ראוי להיות, ועשה כל שביכולתו כדי שהדבר הזה יקרה.
עם סגירת הפוסט נודע שגם השנה זכו חמישה יהודים בפרס נובל. בספרות, רפואה, כלכלה ושניים בפיזיקה.
התברר עוד שגם השנה הפלשתינאים לא זכו בפרס נובל. אומנם הם עם ברוך כשרונות, אך ההיסטוריה המפוארת שלו הוקדשה עד כה בעיקר לפיתוח דגמים מתקדמים של בלוני נפץ ומנהרות טרור, מה שלא איפשר לו להתפנות כדי לזכות בפרס נובל על המצאות אחרות. מי יודע, אולי בשנה הבאה...