דעה
שוטרים בגן ילדים

אל לנו לייצר מצוד אחרי נשות הצוות ולעודד את השתלחות ההורים בהן, אלא לפעול ליצירת חזית משותפת ביניהם

ליאת גלנץ , ט"ו בחשון תשפ"א

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: איסטוק

בפתחה של שנה חדשה, בסופה של שנה מאתגרת בכל קנה מידה, אפשר לומר שגם בה לא נעשה מאמץ אמיתי לשפר את תחום החינוך לגיל הרך בישראל. העניין הוא שהיתה לי תקווה שהפעם זה יהיה שונה. בשנים האחרונות הצלחנו להציף את האתגרים, לייצר שפה משותפת עם הגורמים המקצועיים ולמנות את הכשלים והחסמים.

בשורה התחתונה נותרנו אנו, אנשי החינוך לגיל הרך, מדקלמים נתונים לא נתפסים כמו העובדה שרק רבע מהפעוטות נמצאים תחת אחריותה של המדינה, במסגרות מפוקחות (לכאורה) ומסובסדות, ואילו היתר – שקופים ומצויים במקום לא ידוע ובהשגחה לא ברורה.

היתה תקווה כי בכל זאת עברו חוקים משמעותיים: חוק המועצה לגיל הרך שאמור לתת ראייה כוללת לתחום החינוך, הבריאות והרווחה לגיל הרך ולהציב את משרד החינוך כגוף האחראי במקום משרד העבודה והרווחה; חוק הפיקוח למעונות היום שעבר בלא פחות מנס - לאחר מאבק של 15 שנה; וחוק המצלמות שגם הוא אמור היה להיכנס לתוקפו ולשמש עוגן לחוק הפיקוח.

התקווה הזו התנפצה וגילינו במהרה שאין חדש תחת השמש. הנתונים הם אותם נתונים, החוקים עוד לא הגיעו לידי יישום, והפעוטות שלנו? אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. למה לא מיישרים קו ודואגים לנקודת זינוק הוגנת וראויה למעל לחצי מיליון הפעוטות בישראל ולעשרות אלפי המסגרות שבה? אז החלטתי להסיר את הכפפות. אחרי 5 שנים של מאבק בתחום שלהן קדמו 8 שנות ניהול מעון – הסבלנות שלי פוקעת.

מתי תבינו, מקבלי החלטות יקרים, שמדובר בדיני נפשות? עד מתי תשגרו סיסמאות ותפריחו הבטחות לאוויר וברגע האמת תחזרו בכם? מתי תעברו למסלול הנכון שבו עוברים מהלכה למעשה?

בדיוק לפני שנה, בצל ההתעללות הברוטאלית בפעוטון בראש העין, כש- 70,000 הורים זועמים יצאו לרחובות, הבטיח ראש הממשלה לעשות כל שביכולתו ולהעביר את האחריות על גילאי לידה עד 3 למשרד החינוך. מאז נרשם שקט מופתי, אך לפתע למרבה ההתרגשות והשמחה, הצהיר לפני כמה שבועות שר החינוך הנוכחי, יואב גלנט, על רצונו לעשות כן.

אלא ששר העבודה והרווחה, איציק שמולי, נאחז באחריות הממשלתית שניתנה למשרדו וגם בתקציבים ולא מעוניין לשחרר. במקום זאת, בצעד שנועד לזכות באהדת ובקולות ההורים הוא שיגר 100 פקחים שייבצעו אכיפה ויוודאו שהמסגרות עומדות באלמנטים של חוק הפיקוח (כגון כהעדר רישום פלילי, קורסי עזרה ראשונה והתנהלות בטוחה ומיקום בטוח של המסגרת, ל"ג).

עכשיו, זה לא שזה לא משהו. בימים כתיקונם זו בהחלט היתה משאלת לב שלנו: להרחיב את המערך הפיקוחי כדי לוודא שהחוקים נאכפים ולייצר הרתעה בקרב מפעילים שמנסים לעגל פינות - ובכך מסכנים את ביטחונם ושלומם הפעוטות. ובכל זאת, לא מדובר בימים כתיקונם.

אנו בעיצומה של מגיפה המאיימת על חיינו, המשנה את הרוטינה בה אנו מורגלים ומחייבת אותנו בהצמדות להנחיות המסרבלות את ההתנהלות השוטפת. מעבר לכך, מדובר בימי ההסתגלות הראשונים למסגרות בהן נרשמת רגישות והתרגשות שיא ואתגר של ממש בהרגעת הפעוטות וביצירת אווירה שגרתית, כל שכן בצל הקורונה שבה לא מאפשרים כניסה ושהייה של הורים לאורך זמן במסגרת, ואף עוטים מסיכה שעלולה לעכב את הליך ההסתגלות.

הנגזרת היא נשות צוות מתוסכלות, מפוחדות, הנוטשות את המסגרות לגיל הרך, שגם כך נמצאות בקריסה בגין מחסור חמור באנשי צוות. במקום לשמר את ההון האנושי במסגרות, שרובו ככולו נמצא בהן מהסיבות הנכונות; במקום להשקיע בהכשרות ובהדרכות שיעזרו להן לפעול כראוי, במקום לוודא שתנאי ההעסקה יהיו הולמים ויאפשרו הגעה לפעוטות בהיבטים רגשיים ופיזיים – אנו זורעים אימה ופחד ומסיטים את האש לעברן ולא לעבר המדינה שהתרשלה במהלך 72 שנות קיומה בהזנחה פושעת ובאי הקצאת משאבים לטובת התחום.

מקבלי החלטות יקרים, משרד האוצר הנכבד- לא ככה. אל לנו לייצר מצוד אחרי נשות הצוות ולעודד את השתלחות ההורים בהן, אלא לפעול ליצירת חזית משותפת ביניהם. זו העת להכיר בהן כעמוד התווך, להכיר בחשיבותן ולהעצים את פועלן. מי שיהיו הכי נשכרים מהמהלך הזה – יהיו הילדים שלנו.

ליאת גלנץ – רכזת הקואליציה לחינוך מלידה / אנו, מנהלת מעון בעברה