וועדת החוקה, תדון השבוע בהצעת החוק 'למניעת אלימות כלכלית בין בני זוג ובני משפחה'. הצעת החוק מבקשת להרחיב את עוולת האלימות הפיזית הקיימת בחוק הנזיקין, ולכלול בתוכה גם אלימות לא פיזית, המכונה 'אלימות כלכלית'. מניעת משאבים כלכליים משפחתיים, אם היא באה כאקט אלים, היא אכן דבר פסול. אך הכנסה גורפת של מערכת המשפט לתוך המשפחה, כפי שמציע החוק, משולה לשימוש בפטיש במקום בו נדרשת פינצטה.
הכל מתחיל בהגדרה התרבותית: האם המשפחה, כל תא משפחתי של: אבא, אמא, וילדים, היא מקום אוהב וקדוש או מקום מאיים ומפלה? ההיבט התרבותי, מקרין על הצורך המשפטי. אם המשפחה היא מרחב חיובי, היא אמורה להיות יחידה משפטית אוטונומית, שהחדירה החברתית והמשפטית אליה, תתקיים רק במקרה קצה של אנדרלמוסיה וסיכון משמעותיים.
אולם, אם המשפחה כהגדרה היא מוסד חברתי מסוכן ומיותר. הצורך במעורבות משפטית הוא קיומי ויגזור התערבות רחבה. הדים לתפיסה זו, הובאו בדבריה של חברת הכנסת מירב מיכאלי בפאנל באוסטרליה. לדבריה, המשפחה הגרעינית היא המקום המסוכן ביותר עבור ילדים.
מי שבוחן דרך המשקפיים הללו את הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה, מבחין בתפיסת העולם העומדת בבסיסה. המשפחה אליבא דהצעת החוק, היא מרחב מאיים ואלים, מירב מיכאלי על סטרואידים. הצעת החוק מאפשרת ומעודדת את התערבות בית המשפט במנעד רחב ולא מוגדר של מורכבויות משפחתיות. אנחנו נמצא את עצמנו במצב שבו החדירה המשפטית תכלול ותקיף משפחות רבות.
הנושא של אלימות כלכלית כבר מטופל במישור החוקי, בחוק הקיים כיום במדינת ישראל, במקרה של אלימות כלכלית מובהקת, יש לנפגע את היכולת לקבל סעד מבתי המשפט. לכן במישור המעשי, הצעת החוק פשוט מיותרת.
בחינה של סעיפי החוק, מעוררת את החשש, כי החוק הוא למעשה כסות לתהליך אחר לגמרי, והוא, התערבות של בית המשפט במשטר הממוני של המשפחה, על מנת לאפשר פירוק מהיר ומשתלם. בין סעיפי החוק, מסתתר סעיף, לפיו, גם נכס שבבעלותו של אחד מבני הזוג, יכולה להיות לגביו, משמעות של אלימות כלכלית. כלומר, מצב בו אדם ירש מהוריו נכס שרשום על שמו בטאבו, והוא לא הכניס אותו לסל המשפחתי מוגדר ע"י הצעת החוק הזו, כאקט של אלימות כלכלית. עצם עובדת היותו מנהל הרכוש השייך לו מוגדרת כאלימות כלכלית, וכאן הבן שואל מה הקשר בין זה לאלימות?
מעבר לאבסורד שכרוך בכך, הסעיף הזה סותר חוק אחר, חוק יחסי ממון. על פי חוק יחסי ממון, רכוש של אדם שהגיע אליו בירושה, נשאר בבעלותו גם בעת גירושין ח"ו. אם כן למה הגיע הסעיף הזה לחוק אלימות כלכלית? איך יתכן ששימוש של אדם ברכוש הקנוי לו על פי חוק, יהווה אלימות כלכלית כלפי מישהו שאינו הבעלים של הרכוש?
ההסבר נעוץ בתהליך אחר של פסיקה עוקפת חוק שפיתח בג"ץ. במשך השנים, בג"ץ החל באופן אקטיבי בהעברת רכוש של בני זוג בעת גירושין, בניגוד לחוק. כאמור על פי החוק המקורי ירושה אינה מתחלקת בעת גירושין, אולם בג"ץ המציא פיקציה משפטית בשם 'השיתוף הספציפי', ודרכה החל לעקוף את החוק, מטרת המעקף הייתה יצירת גירושין קלים ומשתלמים כלכלית. אולם לעיתים נתקלה פסיקת בג"ץ במכשולים. בעלי הנכסים לא ששו לחלוק את רכוש הירושה שלהם עם בן זוגם שפירק להם את המשפחה ופעמים אף בגד בהם, וכוחות שמרניים מתוך בית המשפט התנגדו לעקיפת החוק ע"י הפיקציה המשפטית.
כוחות רדיקליים מנסים לתמוך בפעילות בג"ץ על ידי 'הצעת חוק האלימות הכלכלית', שתהווה למעשה, כחיל חלוץ, לשינוי מבנה חוק יחסי ממון. כלומר, בכסות של דאגה למניעת אלימות, מנסים מקדמי החוק, לשנות את מבנה המשטר הממוני של המשפחה. אם החוק יעבור בכנסת הרכוש שעל פי החוק שייך לאדם, יוגדר כשייך לבן הזוג ויתירה מכך, הניסיון לכבד את קנינו האישי של האדם יחשב כאלימות.
היכולת ליצר מרחב משפחתי מכבד ומצמיח היא חיונית, הצורך להגן על מי שנוקטים כלפיו אלימות הוא הכרח, אך התהליך חייב לבוא מתוך אמון במרחב במשפחתי ומתוך נקיטת צעדים מעשיים ויעילים לטיפוחו. בהיבט הזה חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ', אריאל קלנר ועמית הלוי, ושאר הארגונים החברתיים שפעלו על מנת להעמיד את החוק בהקשרו המדויק, ראויים לכל שבח על החדות הערכית והפוליטית שגילו.